אנשים שמתעסקים בכתיבה, אשמח לביקורת בפירוט (דיאלוג בין בני זוג)

הוא: מה עשיתי עכשיו?
היא:אני לא יכולה לראות אותך יותר, אתה ממיר אליי את כל הכאב שלך. אני לא מסוגלת להכיל את זה יותר. קשה לי, תבין אותי.
הוא: את רוצה לפתוח פה במונולוג?
היא: תפסיק. אני יודעת שזה לא אתה שמדבר איתי. זה כל החרא שאתה סוחב כבר שנים ואין לך על מי להוציא את זה. זה כבר לא "רק תקופה". אתה פשוט מלא בבולשיט זה הכל. תפריד את עצמך כבר מהדיכאון, מהחרדות, מהטראומות מהכול. די.
אתה יותר מדי בשבילי, אני סוחבת פה את החיים של שנינו על הכתפיים שלי ואתה חושב שאתה יכול להמשיך לזרוק עליי את כל הכאב שלך. לא אכפת לי אם אתה אדיש או מדוכא, תלמד להפריד בין הנפש לגוף. ומה אתה חושב שכמה פאקינג כוסות וויסקי יעזרו? כמה מנות בשבוע יעזרו? לא. נהיית עול, עם כל הכאב שיש בלומר את זה.
הוא: הבנתי.
היא: די להגיד שפאקינג הבנת, לא הבנת. אחרת היית מנסה לשנות את החיים המחורבנים שלך במקום לשבת בשילוב ידיים.
הוא: אוקיי. את רוצה להמשיך לרדת עליי או שפה סיימנו את זה?
היא: עצוב לי שאתה לוקח את כירידה. אני פה בשביל לתת לך כמה כאפות שיעירו אותך. אתה חי בתוך בועה של דיכאון ואתה לא יכול לראות מעבר. אתה לא יכול לראות את הצד שלי, של הסובבים אותך ואת כל מי שפגעת בו.
הוא: ומה פאקינג נראלך שטוב לי ככה? שכיף לי? שאני מרוצה מהמצב הזה?
היא: איך לא? אחרת לא היית כזה קוּל וחסר אכפתיות כלפי הכל. ואל תרים את הקול שלך עליי. אתה כנראה לא מבין מה יש לך ביידים.
הוא: נשבע לך שיום אחד אני פשוט אקח אקדח ואני ארה בעצמי. ואת פאקינג תתחרטי על הכל. תמשיכי לרדת עליי, אל תעצרי בסתם לקרוא לי אידיוט. והדלת תמיד פתוחה. אם את כל כך סובלת אותי אני לא קושר אותך אליי. צאי מפה ותביני שאם אני כזה "עול" אז אל תתקרבי אליי יותר כי אני הורס לך את החיים.

אז מה דעתכם?