הקורונה הזאת דפקה אותי

אני מרגישה שפקאינג כלום לא הולך לי.
שכל מה שאני מנסה לעשות ואני באמת הכי משתדלת אני לא מצליחה. שהמורים לא מקשיבים לי ולא תומכים בי מספיק. הם חושבים שהתלמידים הם רובוטים ושאפשר להגיש ככ הרבה עבודות בשבוע ומלא מבחנים. והם לא מבינים שלא כולם מצליחים להתרכז בזום. היה לי מבחן במתמטיקה והרגשתי שבאלי להתפוצץ מרוב תסכול אז זה נשמע מפגר וילדותי אבל כיביתי מצלמה והלכתי לשירותים לבכות כי אני פאקינג לא מצליחה שום דבר ומעמיסים עליי את כל הדברים בעולם. אם זה משפחה, אם זה חברים, אם זה אני. עברתי לצד השני של הארץ בפעם המיליון בחיים שלי ואני מרגישה כל כך לבד. גם ככה זה קורונה וגם ככה הכל לא שגרתי עכשיו, אני גם לבד כל היום. גם בבית אני מרגישה לבד, גם בתיכון, וגם כשאני עם חברים אני מרגישה לבד.
אני מרגישה שאני קצת מאבדת את עצמי ולא מצליחה יותר להכניס את עצמי לפרופורציות ולהשקיע בעצמי יותר.
אני כבר באמת רוצה להרים ידיים ולהיכשל בהכל אבל אני יודעת שזה יהרוס אותי.
בנוסף לעובדה שככ קשה לי, אף אחד לא מצליח להבין אותי ולהקשיב לי באמת.
גם בקשר לביטחון העצמי שלי חושבים שאני רק צריכה צומי, אם הייתי רוצה צומי הייתי מבקשת צומי, וכרגע אני מבקשת עזרה.