7 תשובות
איפה הסיפור?
שואל השאלה:
היא הייתה כל כך יפה, שיערה הבהיר הריח ניפלא לצווארה הייתה שזורה שרשרת פנינים וענייה החומות הביטו בעצב באח הקטן "חיים, מה אתה עושה?!" היה זה בערב שבת, מין החלונות בקעו קולות של שירי שבת, ריחות המטעמים הופיעו בחלל הרחוב ורק אני יואב, שוטטתי ברחוב לבדי בשעת לילה כה מאוחרת.
עד שהיא הופיעה חנה, הייתה יפה וצנועה כתמיד...
אני מעדיף להתחיל את הסיפור מההתחלה אתם בטוח תמהים מה אני יואב, נער חילוני אשר מאוהב בנערה חרדית נמצא בליל שבת לבד ללא משפחה או מכר משוטט ברחובות.
אכן, סיפור קצת מוזר הכל התחיל שאני, כשאז הייתי בן עשר הבאתי דף, דף רגיל ותמים אך דף אשר שינה את חיי.
הדף היה פרסומת לסמינר לחוזרים בתשובה, מצאתי אותו בתיבת הדואר ולא כל כך הבנתי את משמעותו, העלתי אותו עם עוד כמה מכתבים לביתי והגשתי אותם לאימי, אמא סקרה את ה"דף" נימת זילזול היה בקולה והיא סימנה בתנועת ביטול "אוי, שטויות... מה אני צריכה את זה עכשיו?!" והשליכה הדף לפח.
היום עבר ככל הימים, אכלתי, הכנתי שיעורי בית וביצעתי את מתלותי אבא הלך לרוקן את הפח ופתאום שוב "הדף" הופיע הוא נפל מתוך הפח. אבא סקר אותו בעיניו ואמר לאמא "רונית, חשבת לנסות את הסמינר?" אמא ניסתה להוכיח לאבא שלא צריך את ה"שטויות" האלה, ושאם אין לו מה לעשות שיעזור לשטוף את הבית. אבל אבא לא שוכנע מטענותיה של אימי והחליט לנסות את הסמנר. אבא חזר הביתה מבסוט מהרצאות רבות ואמא טענה שבסוף ימאס לו.
אך לאבא לא נמאס הוא שתה את הידע על היהדות בצמאה והלך שוב ושוב לסמינר.
יום אחד חזר הביתה שכיפה על ראשו וציציות משתלשלות מתוך מכנסיו, אמי נכנסה לתדהמה בקושי עיקלה את הדברים ומיד צעקה "בדרך הזאת אתה לא תיכנס לבית הזה" פנייה היו אדומות ענייה הירוקות קפאו לפתע "שמעת?!" אבא היה המום, הוא ידע שאשתו רונית תקבל את הדברים קשה אך הוא לא חשב שעד כדי כך. "אם לא אכנס לבית הזה אלך לי, ותזכרי את עוד תצטערי על זה." אבא השיב נחרץ, פתאום יצא לבחוץ וטרק את דלת הבית.
כל היום אמא לא אכלה ולא שתתה עינייה שקעו בתוך עצב מר. אולי אבא לא שכח את היהדות, לא שכח את אלוקים, ולא שכח להעציב את אמא אך דבר אחד הוא כן שכח, אותי.
היא הייתה כל כך יפה, שיערה הבהיר הריח ניפלא לצווארה הייתה שזורה שרשרת פנינים וענייה החומות הביטו בעצב באח הקטן "חיים, מה אתה עושה?!" היה זה בערב שבת, מין החלונות בקעו קולות של שירי שבת, ריחות המטעמים הופיעו בחלל הרחוב ורק אני יואב, שוטטתי ברחוב לבדי בשעת לילה כה מאוחרת.
עד שהיא הופיעה חנה, הייתה יפה וצנועה כתמיד...
אני מעדיף להתחיל את הסיפור מההתחלה אתם בטוח תמהים מה אני יואב, נער חילוני אשר מאוהב בנערה חרדית נמצא בליל שבת לבד ללא משפחה או מכר משוטט ברחובות.
אכן, סיפור קצת מוזר הכל התחיל שאני, כשאז הייתי בן עשר הבאתי דף, דף רגיל ותמים אך דף אשר שינה את חיי.
הדף היה פרסומת לסמינר לחוזרים בתשובה, מצאתי אותו בתיבת הדואר ולא כל כך הבנתי את משמעותו, העלתי אותו עם עוד כמה מכתבים לביתי והגשתי אותם לאימי, אמא סקרה את ה"דף" נימת זילזול היה בקולה והיא סימנה בתנועת ביטול "אוי, שטויות... מה אני צריכה את זה עכשיו?!" והשליכה הדף לפח.
היום עבר ככל הימים, אכלתי, הכנתי שיעורי בית וביצעתי את מתלותי אבא הלך לרוקן את הפח ופתאום שוב "הדף" הופיע הוא נפל מתוך הפח. אבא סקר אותו בעיניו ואמר לאמא "רונית, חשבת לנסות את הסמינר?" אמא ניסתה להוכיח לאבא שלא צריך את ה"שטויות" האלה, ושאם אין לו מה לעשות שיעזור לשטוף את הבית. אבל אבא לא שוכנע מטענותיה של אימי והחליט לנסות את הסמנר. אבא חזר הביתה מבסוט מהרצאות רבות ואמא טענה שבסוף ימאס לו.
אך לאבא לא נמאס הוא שתה את הידע על היהדות בצמאה והלך שוב ושוב לסמינר.
יום אחד חזר הביתה שכיפה על ראשו וציציות משתלשלות מתוך מכנסיו, אמי נכנסה לתדהמה בקושי עיקלה את הדברים ומיד צעקה "בדרך הזאת אתה לא תיכנס לבית הזה" פנייה היו אדומות ענייה הירוקות קפאו לפתע "שמעת?!" אבא היה המום, הוא ידע שאשתו רונית תקבל את הדברים קשה אך הוא לא חשב שעד כדי כך. "אם לא אכנס לבית הזה אלך לי, ותזכרי את עוד תצטערי על זה." אבא השיב נחרץ, פתאום יצא לבחוץ וטרק את דלת הבית.
כל היום אמא לא אכלה ולא שתתה עינייה שקעו בתוך עצב מר. אולי אבא לא שכח את היהדות, לא שכח את אלוקים, ולא שכח להעציב את אמא אך דבר אחד הוא כן שכח, אותי.
אנונימי
שואל השאלה:
זה פרק 1, יש לכם רעיון לפרק 2?
זה פרק 1, יש לכם רעיון לפרק 2?
אנונימית
זה מקסים! באמת נהדר! את תהיי סופרת! הבטחה שלי
וואו מדהים! יש לך כתיבה מעולה! בת\בן כמה את\ה?
שואל השאלה:
תודה על התגבות הנפלאות, אני בת 13 וחצי...! אשמח לשמוע רעיונות שלכם להמשך.
תודה על התגבות הנפלאות, אני בת 13 וחצי...! אשמח לשמוע רעיונות שלכם להמשך.
אנונימית
שואל השאלה:
(פרק 2)
אבא לא שב, אמא נכנסה לדיכאון זמני ולא יצאה ממנו הרופאים טענו שהיא תחזור לשפיותה אך זה לא קרה. צלחות נשברו מרוב כעס, צער ובכי היה בביתנו הבית התוסס חיים נותר עצוב ובודד. כל חיי הייתי כמו "בובת ראווה" לראות ולא לגעת, לא חוויתי רגשות איימהים איי פעם. אבא היה זה ששיחק, שצחק, שחיבק ושעודד.
וכשעזב רק השקט נותר מאחור.
בבית הספר הכל נשאר כמו שהיה נותרתי בשולי החברה "הילד כאפות של הכיתה" הילד שאהבו לרדת עליו על כך שאביו נטש אותו ועל אימו ה"פסיכית" אני למדתי להתמודד עם זה ובמשך השנים התגברתי על הקשיים.
עליתי לכיתה ז' הבנים בכיתתי סיפרו על בר מצוותם על המסיבה המפוארת שתהיה להם ואני נותרתי נטול סיפורים ותקוות לאמא לא היה כסף לממן לי בר מצווה גם לא היה לה את האושר שהייתי זקוק לו. ביקרתי בבר מצווה וחגגתי ועוד בר מצווה וכשהגיע התאריך שלי התאריך שכל כך לא ייחלתי לו, היום הזה נותר שומם. לא חגגתי בר מצווה וגם לא קבלתי מתנות המתנה היחידה שביקשתי מאלוקים שיחזיר לי את אבא שלי. אך זה לא קרה, אבא לא חזר השמחה לא חזרה ואני לא חזרתי לעצמי.
הייתה תקופה שהייתי משתין בלילה לא יכולתי לסבול יותר, הייתי ילד טוב שמעולם לא עשה רע לאיש, ילד שלא כעס על כך שלא חגגו לו בר מצווה, ילד שאבא שלו יכל היה להיות גאה בו.
"הטיול יתקיים בירושלים, ניסע לכותל ונסייר ברובע היהודי" קראה המורה. קריאות שימחה הדהדו בכיתה וגם אני שמחתי על הפעם הראשונה שאהיה בירושלים כל כך יחלתי לטיול זה ספרתי יום ועוד יום דקה ועוד דקה ובסוף הגיע היום המיוחל נסענו לירושלים האוטובוס המה עשרות תלמידים הצטופפו וציפו רק להגעה שירים וצהלות הדהדו ברכב "הנהג שלנו חברמן!" ואני הצטרפתי לקריאות האוטובוס עצר ועשרות התלמידים ירדו וכן, הייתי בניהם, הייתי שמח ומאושר פעם ראשונה מזה הרבה זמן.
הייתה לנו מדריכה בעלת שיער בלונד ועיניים חומות גדולות היא הייתה דתייה, או לפי שקראו לה חברי "דוסית" היא הייתה מוכרת לי ולא הבנתי מאיפה.
היא ערכה לנו סיור במנהרות הכותל ועצרנו לתפילה קטנה בכותל הרגשתי את האבנים הקרות אך הם שחיממו את ליבי דמעה ועוד דמעה זלגה לי, ילדים מהכיתה היותר נמוכה שמו לב לכך ולעגו לי אך לי זה לא היה אכפת והרגשתי את אלוקים למרות כל הכעס שהציף אותי על החיים שנתן לי ועל האבא שלא שב פעם ראשונה נשאתי תפילה מעמקי ליבי.
עזבנו את הכותל והמדריכה ערכה לנו סיור ברובע היהודי ככל שהבטתי עלי יותר שמתי לב לדבר מה מוכר בפנייה אולי זה עצמות הלחיים הגבוהות או התווי פנים העדינים היה משהו מוכר בפנייה.
המדריכה נאלצה להפסיק את הדרכתה שקטעה אותה שיחת טלפון היא ענתה ואמרה שאינה יכולה לדבר אך הקול השני לא הרפה. המדריכה ענתה "טוב, בסדר אתה יכול לבוא" ענתה.
בסוף שיחת הטלפון אמרה "זה היה אבי הוא דרש לראותי בדחיפות תמתינו דקה" תהיתי לעצמי 'באמצע הדרכה כך סתם פתאום, הלוואי שלי היה אב שהיה מזעיק אותי כך'
נסעה לעברנו מכונית פיאט וממנה יצא אדם כבן הארבעים מרכיב משקפיים בעל זקן ארוך וממכנסיו השתלשלו ציציות המראה שלו הזכיר לי דבר מה שלא הבנתי מה, הוא התקרב והבחנתי בפניו ופתאום שבו אלי זכרונות מהימים ההם, זהו אבי!
(פרק 2)
אבא לא שב, אמא נכנסה לדיכאון זמני ולא יצאה ממנו הרופאים טענו שהיא תחזור לשפיותה אך זה לא קרה. צלחות נשברו מרוב כעס, צער ובכי היה בביתנו הבית התוסס חיים נותר עצוב ובודד. כל חיי הייתי כמו "בובת ראווה" לראות ולא לגעת, לא חוויתי רגשות איימהים איי פעם. אבא היה זה ששיחק, שצחק, שחיבק ושעודד.
וכשעזב רק השקט נותר מאחור.
בבית הספר הכל נשאר כמו שהיה נותרתי בשולי החברה "הילד כאפות של הכיתה" הילד שאהבו לרדת עליו על כך שאביו נטש אותו ועל אימו ה"פסיכית" אני למדתי להתמודד עם זה ובמשך השנים התגברתי על הקשיים.
עליתי לכיתה ז' הבנים בכיתתי סיפרו על בר מצוותם על המסיבה המפוארת שתהיה להם ואני נותרתי נטול סיפורים ותקוות לאמא לא היה כסף לממן לי בר מצווה גם לא היה לה את האושר שהייתי זקוק לו. ביקרתי בבר מצווה וחגגתי ועוד בר מצווה וכשהגיע התאריך שלי התאריך שכל כך לא ייחלתי לו, היום הזה נותר שומם. לא חגגתי בר מצווה וגם לא קבלתי מתנות המתנה היחידה שביקשתי מאלוקים שיחזיר לי את אבא שלי. אך זה לא קרה, אבא לא חזר השמחה לא חזרה ואני לא חזרתי לעצמי.
הייתה תקופה שהייתי משתין בלילה לא יכולתי לסבול יותר, הייתי ילד טוב שמעולם לא עשה רע לאיש, ילד שלא כעס על כך שלא חגגו לו בר מצווה, ילד שאבא שלו יכל היה להיות גאה בו.
"הטיול יתקיים בירושלים, ניסע לכותל ונסייר ברובע היהודי" קראה המורה. קריאות שימחה הדהדו בכיתה וגם אני שמחתי על הפעם הראשונה שאהיה בירושלים כל כך יחלתי לטיול זה ספרתי יום ועוד יום דקה ועוד דקה ובסוף הגיע היום המיוחל נסענו לירושלים האוטובוס המה עשרות תלמידים הצטופפו וציפו רק להגעה שירים וצהלות הדהדו ברכב "הנהג שלנו חברמן!" ואני הצטרפתי לקריאות האוטובוס עצר ועשרות התלמידים ירדו וכן, הייתי בניהם, הייתי שמח ומאושר פעם ראשונה מזה הרבה זמן.
הייתה לנו מדריכה בעלת שיער בלונד ועיניים חומות גדולות היא הייתה דתייה, או לפי שקראו לה חברי "דוסית" היא הייתה מוכרת לי ולא הבנתי מאיפה.
היא ערכה לנו סיור במנהרות הכותל ועצרנו לתפילה קטנה בכותל הרגשתי את האבנים הקרות אך הם שחיממו את ליבי דמעה ועוד דמעה זלגה לי, ילדים מהכיתה היותר נמוכה שמו לב לכך ולעגו לי אך לי זה לא היה אכפת והרגשתי את אלוקים למרות כל הכעס שהציף אותי על החיים שנתן לי ועל האבא שלא שב פעם ראשונה נשאתי תפילה מעמקי ליבי.
עזבנו את הכותל והמדריכה ערכה לנו סיור ברובע היהודי ככל שהבטתי עלי יותר שמתי לב לדבר מה מוכר בפנייה אולי זה עצמות הלחיים הגבוהות או התווי פנים העדינים היה משהו מוכר בפנייה.
המדריכה נאלצה להפסיק את הדרכתה שקטעה אותה שיחת טלפון היא ענתה ואמרה שאינה יכולה לדבר אך הקול השני לא הרפה. המדריכה ענתה "טוב, בסדר אתה יכול לבוא" ענתה.
בסוף שיחת הטלפון אמרה "זה היה אבי הוא דרש לראותי בדחיפות תמתינו דקה" תהיתי לעצמי 'באמצע הדרכה כך סתם פתאום, הלוואי שלי היה אב שהיה מזעיק אותי כך'
נסעה לעברנו מכונית פיאט וממנה יצא אדם כבן הארבעים מרכיב משקפיים בעל זקן ארוך וממכנסיו השתלשלו ציציות המראה שלו הזכיר לי דבר מה שלא הבנתי מה, הוא התקרב והבחנתי בפניו ופתאום שבו אלי זכרונות מהימים ההם, זהו אבי!
אנונימי