אני ממש דואגת לחברה הכי טובה שלי (סוג של פריקה...)

טוב, אם פריקה אז עד הסוף.... זה הולך להיות ארוך, מזהירה
יש לי רק חברה אחת, ואני ממש מפחדת עליה כי יש לה דיכאון קליני (המחלה, לא כביטוי) והיא מסתבר ניסתה ללא הצלחה להתאבד, אבל בשיתוף פעולה עם המשפחה שלה הצלחנו לשכנע לרדת מזה, ואני מנסה לעודד אותה כל פעם שאנחנו מדברות אבל זה די קשה כשאני בעצמי נמצאת לבד כל הזמן מלאה בכעס.
איבדתי את הנשמה שלי... לא בקטע רוחני או משהו, אלא פשוט לאחרונה אין לי חשק לכלום, אין לי רצונות, אין לי תחושות, אין לי שום דבר מהדברים שהופכים אותנו לאנושיים.... בגדול, שום רגש לא נשאר לי מלבד כעס ושנאה. אני כמעט כל היום בחדר ובפעמים שאני כן יוצאת מהחדר, כל דבר קטן מכעיס אותי, וכל פעם שאני מדברת עם החברה הכי טובה שלי, אני מנסה לשכנע אותה שהחיים טובים ושהתקופה הזאת תעבור, אבל אני בעצמי לא מאמינה בזה, והיא תמיד סותרת את כל הטענות האלה וזה רק מוריד לי עוד יותר את המצב רוח - שלא משהו מלחתחילה... והזומים כמובן ממש מעיקים על כל המצב בכלל, וכל המשימות מבית ספר, ואני ממש מבינה באיזה מצב החברה שלי נמצאת, כי המצב שלי לא כל כך רחוק משלה...

חשוב לי להדגיש שאני לא אובדנית בשום צורה, אבל באמת שקשה לי לקחת את המצב בפרופורציה, ולחשוב עליו בהיגיון כשהמצב שלי כזה...

מישהו היה במצב דומה? עצות??