6 תשובות
היי , אני
אני יכולה לעזור
היי אני אעזור לך בשמחה :)
אני אעזור לך בשמחה d: אני ממש אוהבת ספרות
שואל השאלה:
פרק 1
ג'ף ניסה לפקוח את עיניו, אבל הוא הרגיש שהוא לא מצליח. כאילו מישהו הדביק לו את העפעפיים שלו אחד לשני. מתאמץ לפקוח את עיניו, שמע ג'ף קול. הוא היה נשמע רחוק, אבל בו זמנית גם לא. כאילו הקול בוקע מדלת סגורה. הקול התקרב. זה היה כמו צעידות כבדות, של אדם מבוגר. הקול המשיך להתקרב. ג'ף ניסה לפתוח את העפעפיים שלו שוב, חזק יותר. הקול כבר כמעט היה לידו. "תפקחו" אמר לעצמו ג'ף. "תפקחו!" הקול היה כמה צעדים ממנו. תפקחו. תפק ואז, בבת אחת, עיניו נפתחו. עצור נשימה, ג'ף עמד מו...
"לונה!"
לונה התרוממה מעט. היא הרגישה כאילו קראו לה הרגע לחזור מעולם אחר, ולחזור למציאות. עולם מצמרר, אך עולם אחר. וזה עדיף בהרבה על פני המציאות המשעממת שבה היא חיה. היא הפכה את הספר שאותו קראה, כך שכשתחזור היא תדע בדיוק היכן היא עצרה, וקמה ממיטתה. בעודה הולכת לכיוון המטבח, משם בקע קולה של אימה, היא התפללה בראשה שאימה לא מצאה את הספר החדש שקנתה לעצמה, עם השאלה "קטנה" מכספה של אימה. היא הוסיפה לתפילות שאם השיחה אינה תדבר על הנושא, היא תחזיר לאימה כל אגורה שבזבזה על הספר, ברגע הראשון שיהיה לה. אך, כאשר נכנסה למטבח, אימה אינה נראת כועסת, דבר שהיה טוב, כמובן. להפך. אימה הייתה נראת מאוד מאושרת, והיה נדמה שעינייה זוהרות מרוב אושר. "את לא תאמיני מה קרה!" אמרה אימה. לונה התיישבה על כיסא גבוה ממתכת והמתינה להודעה. אימה לקחה מספר ניירות שעליו הופיע הרבה מלל, והגישה אותם ללונה. היא לא הבינה. "מה זה?" שאלה תוך כדי רפרוף בדפים. "זהו החוזה לבית החדש שלנו!" אמרה אימה בהתרגשות. לונה הרימה את מבטה והסתכלה עליה במבט ריק. רוב בני הנוער שהיו שומעים הודעה כזאת, שבאמצע החיים שלהם הם פתאום נזרקים מנוי יורק, עיר האורות והקניונים, לעיירת מישיגן, עיר דחויה בקצות ארצות הברית, היו מחליטים לארוז הכל ולהתגורר ברחוב נוי יורק, רק כדי שיוכלו להישאר שם. אבל לונה היא לא כמו הכל האחרים. לא אכפת לה מדברים כמו איפור או בגדים, כמו רוב הנערות בגילה. היא מעדיפה לצלול עמוק לתוך עולמות אחרים, לברוח מהמציאות, לבחור מה היא רוצה להיות ואיפה היא רוצה להיות. ללכת לאיבוד בתוך העולמות השונים הנמצאים בדפים, ולמצוא כל פעם סוף אחר, ולפעמים, אם מתחשק לה, לחזור לנקודת ההתחלה. מהסיבה הזאת, ללונה לא היו כמעט, אם בכלל, חברים. כל הבנות שפגשה עד אז היו העתק של אותה בחורה, שאכפת לה רק מכסף, איפור, בגדים ובנים. ולכן, היא העדיפה לבלות את רוב זמנה בחדר שלה, ולהיות מישהי אחרת. בגלל זה, כשאימה הודיעה לה את ההודעה המרגשת, בכלל לא היה לה אכפת. היא רק משכה בכתפייה, ירדה מהכיסא הגבוה וסיננה "מגניב", הפנתה את גבה והלכה חזרה לכיוון חדרה. כשנכנסה לחדרה, סגרה את הדלת ונשכבה על המיטה, נותנת לשערה החום והכמעט חלק להתפזר על הכרית האפורה. היא חשבה על כל האפשרויות והשינויים שיכולים לקרות לה. אם היא הייתה עכשיו דמות ראשית באחד מספרייה, היא בטח הייתה הולכת לבית הספר החדש, מוצאת כמה חברים טובים, ומגלה בסופו של דבר שחלק מתלמידי בית הספר הם בעצם ערפדים שרוצים להשתלט על העולם, והיא זאת שצריכה לעשות הכל כדי להביס אותם, עם מעט כוחות הקסם שיש לה שגילתה אותם רק לפני כמה דקות. אבל היא ידעה שהיא לא הייתה הילדה הזאת, שכל הבנים מאוהבים בה ובסופו של דבר היא זוכה בסוף המאושר של עצמה. היא הייתה לונה. נערה בת 16.5, אוהבת לקרוא, שעוברת לבית חדש. היא נשמה עמוק, לקחה את הספר והמשיכה לקרוא. ואז היא עצרה. היא הייתה צריכה ספר אחר. מציאות שונה לבחור ממנה. היא קמה ממיטתה, וניגשה לארון הספרים שלה שבפינת החדר. היא אהבה את הספריה שלה. היא הייתה מגולפת מעץ אלון, בצבע ארד מנטלי, טיפה מאובקת. לספריה היו שלושה מדפים בלמעלה, ולמטה היו עוד שני מדפים קטנים יותר, חסומים למגע בעזרת דלתות זכוכית. המדפים היו מחולקים לפי קטגוריות. היא הלכה למדף הגבוה ביותר, שם היו נמצאים ספרי המדע הבדיוני, הפנטזיה והעל טבעי. היא הולכת לשם רק במקרי חירום, כשהיא צריכה להתנתק מהמציאות כמה שהיא רק יכולה. היא עברה בעיניה על הספרים. היא נעצרה על ספר עם כריכה חלקה בצבע כחול כהה, כמעט שחור. היא הוציאה אותו בעדינות, שלא יפיל את הספרים שנשענים עליו. על המלפנים של הספר היה כתוב "שדי הארץ". היא ידעה על איזה ספר מדובר, ובכל זאת, היא הפכה את הספר כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא קוראת אותו:
שדי הארץ
האם יש עולם נוסף בעולם שלנו?
לונה לקחה את הספר, נשכבה על מיטתה, ופתחה אותו.
פרק 1 - דף חדש
היא נשמה לרווחה והתחילה לקרוא. מושלם.
*****
לונה פקחה את עיניה. היא הרגישה כאילו היא נמצאת בתוך מיכל מים, אבל הכל מסביבה היה אדום. היא ניסתה לברר איפה היא. היא הייתה מתחת למים, ללא ספק, אבל חוץ מזה לא היה לה מושג איפה היא נמצאת. משמאלה היא ראתה כמה עצמות של יצור שלא זיהתה. היא ניסתה לשחות כלפי מעלה, אבל אז שמה לב שהיא קשורה לשלשלאות מברזל, שמחוברות לרצפה. אך היא לא ויתרה. היא ניסתה לצעוק, אבל הפה שלה היה חסום בעזרת מחסום פה, כמו של כלבים. למזלה הגדול, היא ראתה שיש לה מעט חמצן בצינורית שמחוברת למחסום הפה המוזר, אך ראתה, מהתבוננות קצרה על גודל המיכל שהיה מחובר מצידה השני של הצינורית, שאין לה הרבה זמן. היא ידעה שבקרוב מאוד היא תמות מחוסר חמצן. עיניה שרפו. כנראה אני במים מלוחים, חשבה, בעודה מנסה להשתחרר מהשלשלאות. היא נאבקה בכל כוחה בניסיון להוריד ממנה את השלשלאות הכבדות, ללא הצלחה. אבל היא עדיין לא התייאשה. היא ידעה שאם היא לא תוריד אותן עכשיו, היא תמות. לפתע, היא הרגישה מעורפלת. עיניה הפכו למטושטשות, והיא בקושי הצליחה לנשום. לאט לאט היא שקעה לכיוון הקרקע החולית, מנסה בנשימותיה האחרונות להאבק בשלשלאות. היא פתחה את עיניה בעדינות, בתקווה לראות מישהו שבא לכיוונה, לעזור לה, אך לרוע מזלה, החשכה סגרה עליה. היא לקחה נשימה אחרונה ו
חבטה חזקה באמצע החזה של לונה העירה אותה בעוצמה. היא אחזה בחוזקה במיטתה, רועדת ומזיעה, מנסה להסדיר את נשימתה. כעבור מספר רגעים, היא סוף כל סוף הצליחה להסדיר את נשימתה, ליבה עדיין פועם בחוזקה. היא הביטה מסביבה. אין מים. אין שלשלאות. אין מחסום פה. הכל כמו תמיד. לונה הורידה מעצמה את השמיכה ונעמדה. היא הלכה למטבח, משתדלת שלא לעשות רעש כדי להעיר את אימה, לקחה כוס מים ולגמה. אומנם המחשבה על להיות מתחת למים הבעיתה אותה, אבל לשתות אותם זאת לא הייתה בעיה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא חווה סיוט כזה. הם באים בקביעות. שוב ושוב ושוב. והם לא משתנים. זה תמיד אותו אוקיינוס אדום ועמוק, אותם שלדים של יצורים שאותם לונה אינה זיהתה, אותן שלשלאות וכו וכו. לונה אף פעם לא הבינה למה היא חווה את הסיוטים האלה. לא היה לה פחד ממים עד אז. עד לפני שנתיים, היא אהבה ללכת בערבים לים ולהיכנס למים השקטים, לצלול עמוק ולשקוע במחשבות. אבל אז, הסיוטים התחילו. מאז, כל כמה ימים, לונה חוטפת את אותו הסיוט שוב ושוב ושוב. היא מפחדת להיכנס למים בחשש שהחלום הזה אולי יתגשם. אמא שלה הביאה לה פסיכולוגית, בחשש שזה משהו נפשי. אבל לא, לונה ידעה בדיוק מה זה. "לכל חלום יש משמעות". את המשפט הזה לונה זכרה ותזכור לאורך כל חיה, לא רק בגלל שהוא בא מהספר הראשון שאי פעם נגע לליבה, אלא בעיקר בגלל שהתברר לה שהוא נכון.
****
בפעם הבאה שלונה התעוררה, זה היה בגלל השעון המעורר. היא ניגשה עליו, עדיין מטושטשת מעט, וכיבתה אותו. זה היה השבוע האחרון שלה בניו יורק. היא התארגנה בזריזות, הכניסה את הספרים שלה לתיק ויצאה לכיוון ההסעה. כשהגיעה לבית הספר, היא נעמדה ליד הלוקר שלה וחיכתה לאלכס. אלכס היה החבר היחיד שלה בכל ניו יורק. החבר הכי טוב היחיד שלה, יש לציין. בדרך מסויימת, אלכס תמיד קדם להגיע לפני לונה, והוא זה שהיה מחכה לה ליד הלוקר שלו, שהיה צמוד לשלה. אך הבוקר, משום מה, אלכס איחר. היא הוציאה את הספר שלה מהתיק והתחילה לקרוא, מתבוננת מדי פעם לבדוק אם אלכס בסביבה. היו כמה אנשים שהתלחששו או נעצו מבטים כשעברו לידה, אבל ללונה לא היה אכפת. היא הייתה רגילה לזה. אבל היא יודעת שבסופו של דבר, מה שאנשים חושבים לא אמור להפריע לה כדי לעשות את מה שהיא אוהבת. בעיקר אם רוב האנשים שבתיכון שלה הם שטחיים, שכל מה שמעניין אותם זה חיצוניות. "אז אני רואה שהתחלת ספר חדש, אה?" היא שמעה קול. לונה הורידה את מבטה מהספר והבחינה באלכס הולך לכיוונה. היא הכניסה את הספר לתיק, הלכה לכיוונו וחיבקה אותו. "למה איחרת כל כך?" היא שאלה, בוהה בעיניו הכחולות. "הייתי צריך לעבור בספריה כדי לעשות משהו." הוא אמר, מנסה לסדר את שיערו החום הפרוע. הם התחילו ללכת לכיוון כיתת הביאולוגיה. "אז איזה ספר קראת?" הוא שאל שוב. "כאילו שזה באמת מעניין אותך." ענתה לו לונה. הם עברו ליד חבורת בנות שבדיוק הצטרפה עליהן בת נוספת. כשאותה הבת קלטה אותה בזווית עיניה, היא צימצמה אותן למבט מאיים. לונה הבינה בדיוק למה. זאת הייתה מריה רייט. ואפשר להגיד שהיא ולונה לא הכי חברות. לא. ממש ממש לא. ללונה לא הייתה ממש בעיה איתה, אפילו שמבחינתה להיות שטחי כמו מריה זה מגוחך, לא, היא לא עשתה שום דבר כדי לשנוא את מריה. האמת היא, שנראה כאילו מריה היא זאת שרוצה שלונה לא תסבול אותה. היא כל הזמן הייתה מדברת בקול מתנשא ויורדת על לונה על זה שהיא פחות עשירה ממנה. אבל לונה ידעה, שכל מה שהיא עושה זה לתשומת לב. והיא ידעה בדיוק איך לטפל באנשים כאלה. כל פעם שמריה הייתה מתחילה לדבר, לונה פשוט הייתה מגלגלת לכיוונה עיניים, מסננת "טוב", קמה והולכת. והיא ידעה, שבתוך תוכה של מריה, באותם הרגעים היא פשוט רותחת מכעס. אז זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא גילגלה לכיוונה עיניים כשהיא ראתה שהיא מסתכלת, ונכנסה לכיתה. ואז לונה נזכרה על הבשורות של אתמול. "אה דרך אגב, שכחתי לספר לך" באה לונה לאמר, אבל בדיוק באותו הרגע המורה לפיזיקה שלהם נכנס. "אחרי השיעור." סימן אלכס ללונה בלי קול. אך גם אחרי השיעור לא היה להם זמן לדבר, בגלל שאלכס נזכר שהוא צריך לעבור בספרייה מהר בספרייה לגמור פרויקט בספרות, ובגלל שהשעתיים הבאות של שניהם היו בנפרד, הוא אמר לה שתפגוש אותו ליד הלוקר שלו בהפסקת צהריים, ומשם הם ילכו לקפיטריה. אך גם זה לא קרה. לונה חיכתה וחיכתה, אבל אלכס לא הופיע. בעשר דקות האחרונות היא החליטה שנמאס לה, והלכה לכיוון הספרייה. כשנכנסה בדלתות הספריה, היא התבוננה מסביב בניסיון למצוא את אלכס. אך הוא לא היה שם. הספרנית, גב' ג'ונסון, שאותה לונה הכירה היטב, מין הסתם, חייכה לכיוונה מהדלפק. "צהריים טובים, גברת ג'ונסון. ראית במקרה את אלכס?" לונה שאלה בנימוס. גב' ג'ונסון הנהנה והצביעה לכיוון דלת קטנה שמובילה לחדר המחשבים. לונה הלכה לכיוון הדלת, פתחה אותה ואמרה "אלכס מה" ואז היא הסתובבה וראתה את זה. אלכס ומריה רייט, עמדו באמצע חדר המחשבים הריק, והתנשקו. בשנייה שהם קלטו את לונה, הם התרחקו במהירות אחד מהשנייה ובהו בה במבוכה. כעבור כמה שניות של מבטים, לונה יצאה בכעס מהחדר וטרקה את הדלת, בעוד דמעות של כעס בעינייה. "לונה, חכי רגע!" היא שמעה את אלכס מאחוריה, אבל היא לא עצרה. למזלה הגדול, צילצול נשמע וביסר לכולם שהשיעור הבא התחיל. היא נכנסה לכיתת האומנות וסגרה אחריה את הדלת.
השלוש שעות האחרונות עברו במהירות. למזלה, כל שלושת השיעורים האחרונים שלה היו שיעורי בחירה, ככה שהיא לא ראתה את אלכס כל משך היום.
פרק 1
ג'ף ניסה לפקוח את עיניו, אבל הוא הרגיש שהוא לא מצליח. כאילו מישהו הדביק לו את העפעפיים שלו אחד לשני. מתאמץ לפקוח את עיניו, שמע ג'ף קול. הוא היה נשמע רחוק, אבל בו זמנית גם לא. כאילו הקול בוקע מדלת סגורה. הקול התקרב. זה היה כמו צעידות כבדות, של אדם מבוגר. הקול המשיך להתקרב. ג'ף ניסה לפתוח את העפעפיים שלו שוב, חזק יותר. הקול כבר כמעט היה לידו. "תפקחו" אמר לעצמו ג'ף. "תפקחו!" הקול היה כמה צעדים ממנו. תפקחו. תפק ואז, בבת אחת, עיניו נפתחו. עצור נשימה, ג'ף עמד מו...
"לונה!"
לונה התרוממה מעט. היא הרגישה כאילו קראו לה הרגע לחזור מעולם אחר, ולחזור למציאות. עולם מצמרר, אך עולם אחר. וזה עדיף בהרבה על פני המציאות המשעממת שבה היא חיה. היא הפכה את הספר שאותו קראה, כך שכשתחזור היא תדע בדיוק היכן היא עצרה, וקמה ממיטתה. בעודה הולכת לכיוון המטבח, משם בקע קולה של אימה, היא התפללה בראשה שאימה לא מצאה את הספר החדש שקנתה לעצמה, עם השאלה "קטנה" מכספה של אימה. היא הוסיפה לתפילות שאם השיחה אינה תדבר על הנושא, היא תחזיר לאימה כל אגורה שבזבזה על הספר, ברגע הראשון שיהיה לה. אך, כאשר נכנסה למטבח, אימה אינה נראת כועסת, דבר שהיה טוב, כמובן. להפך. אימה הייתה נראת מאוד מאושרת, והיה נדמה שעינייה זוהרות מרוב אושר. "את לא תאמיני מה קרה!" אמרה אימה. לונה התיישבה על כיסא גבוה ממתכת והמתינה להודעה. אימה לקחה מספר ניירות שעליו הופיע הרבה מלל, והגישה אותם ללונה. היא לא הבינה. "מה זה?" שאלה תוך כדי רפרוף בדפים. "זהו החוזה לבית החדש שלנו!" אמרה אימה בהתרגשות. לונה הרימה את מבטה והסתכלה עליה במבט ריק. רוב בני הנוער שהיו שומעים הודעה כזאת, שבאמצע החיים שלהם הם פתאום נזרקים מנוי יורק, עיר האורות והקניונים, לעיירת מישיגן, עיר דחויה בקצות ארצות הברית, היו מחליטים לארוז הכל ולהתגורר ברחוב נוי יורק, רק כדי שיוכלו להישאר שם. אבל לונה היא לא כמו הכל האחרים. לא אכפת לה מדברים כמו איפור או בגדים, כמו רוב הנערות בגילה. היא מעדיפה לצלול עמוק לתוך עולמות אחרים, לברוח מהמציאות, לבחור מה היא רוצה להיות ואיפה היא רוצה להיות. ללכת לאיבוד בתוך העולמות השונים הנמצאים בדפים, ולמצוא כל פעם סוף אחר, ולפעמים, אם מתחשק לה, לחזור לנקודת ההתחלה. מהסיבה הזאת, ללונה לא היו כמעט, אם בכלל, חברים. כל הבנות שפגשה עד אז היו העתק של אותה בחורה, שאכפת לה רק מכסף, איפור, בגדים ובנים. ולכן, היא העדיפה לבלות את רוב זמנה בחדר שלה, ולהיות מישהי אחרת. בגלל זה, כשאימה הודיעה לה את ההודעה המרגשת, בכלל לא היה לה אכפת. היא רק משכה בכתפייה, ירדה מהכיסא הגבוה וסיננה "מגניב", הפנתה את גבה והלכה חזרה לכיוון חדרה. כשנכנסה לחדרה, סגרה את הדלת ונשכבה על המיטה, נותנת לשערה החום והכמעט חלק להתפזר על הכרית האפורה. היא חשבה על כל האפשרויות והשינויים שיכולים לקרות לה. אם היא הייתה עכשיו דמות ראשית באחד מספרייה, היא בטח הייתה הולכת לבית הספר החדש, מוצאת כמה חברים טובים, ומגלה בסופו של דבר שחלק מתלמידי בית הספר הם בעצם ערפדים שרוצים להשתלט על העולם, והיא זאת שצריכה לעשות הכל כדי להביס אותם, עם מעט כוחות הקסם שיש לה שגילתה אותם רק לפני כמה דקות. אבל היא ידעה שהיא לא הייתה הילדה הזאת, שכל הבנים מאוהבים בה ובסופו של דבר היא זוכה בסוף המאושר של עצמה. היא הייתה לונה. נערה בת 16.5, אוהבת לקרוא, שעוברת לבית חדש. היא נשמה עמוק, לקחה את הספר והמשיכה לקרוא. ואז היא עצרה. היא הייתה צריכה ספר אחר. מציאות שונה לבחור ממנה. היא קמה ממיטתה, וניגשה לארון הספרים שלה שבפינת החדר. היא אהבה את הספריה שלה. היא הייתה מגולפת מעץ אלון, בצבע ארד מנטלי, טיפה מאובקת. לספריה היו שלושה מדפים בלמעלה, ולמטה היו עוד שני מדפים קטנים יותר, חסומים למגע בעזרת דלתות זכוכית. המדפים היו מחולקים לפי קטגוריות. היא הלכה למדף הגבוה ביותר, שם היו נמצאים ספרי המדע הבדיוני, הפנטזיה והעל טבעי. היא הולכת לשם רק במקרי חירום, כשהיא צריכה להתנתק מהמציאות כמה שהיא רק יכולה. היא עברה בעיניה על הספרים. היא נעצרה על ספר עם כריכה חלקה בצבע כחול כהה, כמעט שחור. היא הוציאה אותו בעדינות, שלא יפיל את הספרים שנשענים עליו. על המלפנים של הספר היה כתוב "שדי הארץ". היא ידעה על איזה ספר מדובר, ובכל זאת, היא הפכה את הספר כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא קוראת אותו:
שדי הארץ
האם יש עולם נוסף בעולם שלנו?
לונה לקחה את הספר, נשכבה על מיטתה, ופתחה אותו.
פרק 1 - דף חדש
היא נשמה לרווחה והתחילה לקרוא. מושלם.
*****
לונה פקחה את עיניה. היא הרגישה כאילו היא נמצאת בתוך מיכל מים, אבל הכל מסביבה היה אדום. היא ניסתה לברר איפה היא. היא הייתה מתחת למים, ללא ספק, אבל חוץ מזה לא היה לה מושג איפה היא נמצאת. משמאלה היא ראתה כמה עצמות של יצור שלא זיהתה. היא ניסתה לשחות כלפי מעלה, אבל אז שמה לב שהיא קשורה לשלשלאות מברזל, שמחוברות לרצפה. אך היא לא ויתרה. היא ניסתה לצעוק, אבל הפה שלה היה חסום בעזרת מחסום פה, כמו של כלבים. למזלה הגדול, היא ראתה שיש לה מעט חמצן בצינורית שמחוברת למחסום הפה המוזר, אך ראתה, מהתבוננות קצרה על גודל המיכל שהיה מחובר מצידה השני של הצינורית, שאין לה הרבה זמן. היא ידעה שבקרוב מאוד היא תמות מחוסר חמצן. עיניה שרפו. כנראה אני במים מלוחים, חשבה, בעודה מנסה להשתחרר מהשלשלאות. היא נאבקה בכל כוחה בניסיון להוריד ממנה את השלשלאות הכבדות, ללא הצלחה. אבל היא עדיין לא התייאשה. היא ידעה שאם היא לא תוריד אותן עכשיו, היא תמות. לפתע, היא הרגישה מעורפלת. עיניה הפכו למטושטשות, והיא בקושי הצליחה לנשום. לאט לאט היא שקעה לכיוון הקרקע החולית, מנסה בנשימותיה האחרונות להאבק בשלשלאות. היא פתחה את עיניה בעדינות, בתקווה לראות מישהו שבא לכיוונה, לעזור לה, אך לרוע מזלה, החשכה סגרה עליה. היא לקחה נשימה אחרונה ו
חבטה חזקה באמצע החזה של לונה העירה אותה בעוצמה. היא אחזה בחוזקה במיטתה, רועדת ומזיעה, מנסה להסדיר את נשימתה. כעבור מספר רגעים, היא סוף כל סוף הצליחה להסדיר את נשימתה, ליבה עדיין פועם בחוזקה. היא הביטה מסביבה. אין מים. אין שלשלאות. אין מחסום פה. הכל כמו תמיד. לונה הורידה מעצמה את השמיכה ונעמדה. היא הלכה למטבח, משתדלת שלא לעשות רעש כדי להעיר את אימה, לקחה כוס מים ולגמה. אומנם המחשבה על להיות מתחת למים הבעיתה אותה, אבל לשתות אותם זאת לא הייתה בעיה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא חווה סיוט כזה. הם באים בקביעות. שוב ושוב ושוב. והם לא משתנים. זה תמיד אותו אוקיינוס אדום ועמוק, אותם שלדים של יצורים שאותם לונה אינה זיהתה, אותן שלשלאות וכו וכו. לונה אף פעם לא הבינה למה היא חווה את הסיוטים האלה. לא היה לה פחד ממים עד אז. עד לפני שנתיים, היא אהבה ללכת בערבים לים ולהיכנס למים השקטים, לצלול עמוק ולשקוע במחשבות. אבל אז, הסיוטים התחילו. מאז, כל כמה ימים, לונה חוטפת את אותו הסיוט שוב ושוב ושוב. היא מפחדת להיכנס למים בחשש שהחלום הזה אולי יתגשם. אמא שלה הביאה לה פסיכולוגית, בחשש שזה משהו נפשי. אבל לא, לונה ידעה בדיוק מה זה. "לכל חלום יש משמעות". את המשפט הזה לונה זכרה ותזכור לאורך כל חיה, לא רק בגלל שהוא בא מהספר הראשון שאי פעם נגע לליבה, אלא בעיקר בגלל שהתברר לה שהוא נכון.
****
בפעם הבאה שלונה התעוררה, זה היה בגלל השעון המעורר. היא ניגשה עליו, עדיין מטושטשת מעט, וכיבתה אותו. זה היה השבוע האחרון שלה בניו יורק. היא התארגנה בזריזות, הכניסה את הספרים שלה לתיק ויצאה לכיוון ההסעה. כשהגיעה לבית הספר, היא נעמדה ליד הלוקר שלה וחיכתה לאלכס. אלכס היה החבר היחיד שלה בכל ניו יורק. החבר הכי טוב היחיד שלה, יש לציין. בדרך מסויימת, אלכס תמיד קדם להגיע לפני לונה, והוא זה שהיה מחכה לה ליד הלוקר שלו, שהיה צמוד לשלה. אך הבוקר, משום מה, אלכס איחר. היא הוציאה את הספר שלה מהתיק והתחילה לקרוא, מתבוננת מדי פעם לבדוק אם אלכס בסביבה. היו כמה אנשים שהתלחששו או נעצו מבטים כשעברו לידה, אבל ללונה לא היה אכפת. היא הייתה רגילה לזה. אבל היא יודעת שבסופו של דבר, מה שאנשים חושבים לא אמור להפריע לה כדי לעשות את מה שהיא אוהבת. בעיקר אם רוב האנשים שבתיכון שלה הם שטחיים, שכל מה שמעניין אותם זה חיצוניות. "אז אני רואה שהתחלת ספר חדש, אה?" היא שמעה קול. לונה הורידה את מבטה מהספר והבחינה באלכס הולך לכיוונה. היא הכניסה את הספר לתיק, הלכה לכיוונו וחיבקה אותו. "למה איחרת כל כך?" היא שאלה, בוהה בעיניו הכחולות. "הייתי צריך לעבור בספריה כדי לעשות משהו." הוא אמר, מנסה לסדר את שיערו החום הפרוע. הם התחילו ללכת לכיוון כיתת הביאולוגיה. "אז איזה ספר קראת?" הוא שאל שוב. "כאילו שזה באמת מעניין אותך." ענתה לו לונה. הם עברו ליד חבורת בנות שבדיוק הצטרפה עליהן בת נוספת. כשאותה הבת קלטה אותה בזווית עיניה, היא צימצמה אותן למבט מאיים. לונה הבינה בדיוק למה. זאת הייתה מריה רייט. ואפשר להגיד שהיא ולונה לא הכי חברות. לא. ממש ממש לא. ללונה לא הייתה ממש בעיה איתה, אפילו שמבחינתה להיות שטחי כמו מריה זה מגוחך, לא, היא לא עשתה שום דבר כדי לשנוא את מריה. האמת היא, שנראה כאילו מריה היא זאת שרוצה שלונה לא תסבול אותה. היא כל הזמן הייתה מדברת בקול מתנשא ויורדת על לונה על זה שהיא פחות עשירה ממנה. אבל לונה ידעה, שכל מה שהיא עושה זה לתשומת לב. והיא ידעה בדיוק איך לטפל באנשים כאלה. כל פעם שמריה הייתה מתחילה לדבר, לונה פשוט הייתה מגלגלת לכיוונה עיניים, מסננת "טוב", קמה והולכת. והיא ידעה, שבתוך תוכה של מריה, באותם הרגעים היא פשוט רותחת מכעס. אז זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא גילגלה לכיוונה עיניים כשהיא ראתה שהיא מסתכלת, ונכנסה לכיתה. ואז לונה נזכרה על הבשורות של אתמול. "אה דרך אגב, שכחתי לספר לך" באה לונה לאמר, אבל בדיוק באותו הרגע המורה לפיזיקה שלהם נכנס. "אחרי השיעור." סימן אלכס ללונה בלי קול. אך גם אחרי השיעור לא היה להם זמן לדבר, בגלל שאלכס נזכר שהוא צריך לעבור בספרייה מהר בספרייה לגמור פרויקט בספרות, ובגלל שהשעתיים הבאות של שניהם היו בנפרד, הוא אמר לה שתפגוש אותו ליד הלוקר שלו בהפסקת צהריים, ומשם הם ילכו לקפיטריה. אך גם זה לא קרה. לונה חיכתה וחיכתה, אבל אלכס לא הופיע. בעשר דקות האחרונות היא החליטה שנמאס לה, והלכה לכיוון הספרייה. כשנכנסה בדלתות הספריה, היא התבוננה מסביב בניסיון למצוא את אלכס. אך הוא לא היה שם. הספרנית, גב' ג'ונסון, שאותה לונה הכירה היטב, מין הסתם, חייכה לכיוונה מהדלפק. "צהריים טובים, גברת ג'ונסון. ראית במקרה את אלכס?" לונה שאלה בנימוס. גב' ג'ונסון הנהנה והצביעה לכיוון דלת קטנה שמובילה לחדר המחשבים. לונה הלכה לכיוון הדלת, פתחה אותה ואמרה "אלכס מה" ואז היא הסתובבה וראתה את זה. אלכס ומריה רייט, עמדו באמצע חדר המחשבים הריק, והתנשקו. בשנייה שהם קלטו את לונה, הם התרחקו במהירות אחד מהשנייה ובהו בה במבוכה. כעבור כמה שניות של מבטים, לונה יצאה בכעס מהחדר וטרקה את הדלת, בעוד דמעות של כעס בעינייה. "לונה, חכי רגע!" היא שמעה את אלכס מאחוריה, אבל היא לא עצרה. למזלה הגדול, צילצול נשמע וביסר לכולם שהשיעור הבא התחיל. היא נכנסה לכיתת האומנות וסגרה אחריה את הדלת.
השלוש שעות האחרונות עברו במהירות. למזלה, כל שלושת השיעורים האחרונים שלה היו שיעורי בחירה, ככה שהיא לא ראתה את אלכס כל משך היום.
שואל השאלה:
המשך: כשהיא הגיעה חזרה הביתה, היא הלכה לחדר שלה, נעלה את הדלת והפעילה מוזיקה. היא נתנה לתווים ולצלילים לחדור לה לראש, מקשיבה למילים העמוקות וצוללת לתוכן. היא עצמה את עיניה והקשיבה. כעבור כמה דקות, כך נדמה, נשלחה לה הודעה. איך לא, זה היה מאלכס. "אני מצטער. זה לא היה אמור להתגלות ככה." היה כתוב בהודעה. למשך כמה דקות היא שקלה מה להגיד. לבסוף, היא נשמה נשימה עמוקה, הרימה שוב את הטלפון, וכתבה: "זה בסדר." היא זרקה את הטלפון לקצה השני של המיטה ונזרקה חזרה על המיטה, נותנת לשיערה הארוך והחום כהה להתפזר מסביבה. היא התחילה לחשוב על... הכל. מריה ואלכס. זה אפילו לא נראה לה הגיוני. הוא חמוד ונחמד. והיא?... היא פשוט מפלצת. שטחית, מתנשאת ורעה. פתאום, היא הרגישה שלעבור בית זה לא כל כך נורא. היא נשמה עמור, קמה מהמיטה ולקחה את הספר שדי הארץ מהשידה שלה, התיישבה חזרה על המיטה והתחילה לקרוא, עד שנרדמה.
המשך: כשהיא הגיעה חזרה הביתה, היא הלכה לחדר שלה, נעלה את הדלת והפעילה מוזיקה. היא נתנה לתווים ולצלילים לחדור לה לראש, מקשיבה למילים העמוקות וצוללת לתוכן. היא עצמה את עיניה והקשיבה. כעבור כמה דקות, כך נדמה, נשלחה לה הודעה. איך לא, זה היה מאלכס. "אני מצטער. זה לא היה אמור להתגלות ככה." היה כתוב בהודעה. למשך כמה דקות היא שקלה מה להגיד. לבסוף, היא נשמה נשימה עמוקה, הרימה שוב את הטלפון, וכתבה: "זה בסדר." היא זרקה את הטלפון לקצה השני של המיטה ונזרקה חזרה על המיטה, נותנת לשיערה הארוך והחום כהה להתפזר מסביבה. היא התחילה לחשוב על... הכל. מריה ואלכס. זה אפילו לא נראה לה הגיוני. הוא חמוד ונחמד. והיא?... היא פשוט מפלצת. שטחית, מתנשאת ורעה. פתאום, היא הרגישה שלעבור בית זה לא כל כך נורא. היא נשמה עמור, קמה מהמיטה ולקחה את הספר שדי הארץ מהשידה שלה, התיישבה חזרה על המיטה והתחילה לקרוא, עד שנרדמה.