אני לא רואה את אבא שלי כאבא. האם זה גרוע מצידי לחשוב ככה?

פשוט אחרי כל מה שנאלצתי לעבור בגללו, אחרי כל הפעמים שהרגשתי כל כך פגועה וניסיתי לעשות כל דבר ביכולתי בשביל להוציא אותו מההתמכרות שלו לאלכוהול שום דבר לא עזר. הוא רק עשה לי בושות, סחבתי אותו הביתה, זרקתי לו בקבוקים, בכיתי כשאושפז בבית חולים ועוד מלא ומלא.. ובתמורה כשניסיתי לדבר איתו הוא אפילו לא לקח אותי ברצינות ורק גרם לי לחוות את גיל הנעורים בצורה מדכאת ומלאת דאגות כלפיו.
בקיצור, אני לא רואה אותו כמודל לחיקוי, לא כדמות אבהית, ולא כאבא בכללי. הוא מרגיש לי כמו סתם בן אדם זר שגר בבית שלנו...