היי יש כאן מישהו עם חרדות חברתיות וכו ומוכן לענות על כמה שאלות?

הטקטיקה שלי היא תמיד להתחבר לאנשים שנראים מפוחדים כמעט כמוני, ואז כשאני עם אנשים, החרדה פוחתת. זה לא ממש משפיע על הבריאות הפיזית שלי, אבל ממש על הנפשית. אחד הדברים שהכי קשה לי לעשות זה לעלות על אוטובוסים. כל הדברים הקטנים, לאיפה להתסכל הזמן שאני משלמת? על הנהג? אולי הוא יחשוב שאני מוזרה.. איפה לשבת? אולי אני בולעת את הרוק שלי חזק מדי? אולי נתקעתי בטעות במישהו? אולי עצבנית אותו? אולי אני מסריחה.. או נראת מוזר? וזה לא עוזב אותי לרגע. זה ממש לא קל לחיות עם זה, אבל כמו שאמרתי מפתחים שיטות קטנות שעוזרות להתמודד.

בבית ספר-שיש לי את האופציה להתאוורר קצת ושיש לי את הזמן שלי להירגע(הפסקות) ויש לי גם תרגילים שמרגיעים אותי

כן, כי לא לקחו אותי ברצינות בגלל שהם אף פעם לא ראו שיש לי התקפים (פשוט הסתרתי את זה)

זה לא תוצאה ישירה אבל כשאני לחוצה אני יכאיב לעצמי ביד או שאני יגרד חלק בגוף שלי עד שהוא יכאב
וגם אם אני לחוצה אז אני לא אוכלת מספיק

שואל השאלה:
למי שכתב שמוזיקה עוזרת לו, אם אפשר לדעת איזה סוג מוזיקה? תמיד אהבתם אותה או רק כשהחרדות התחילו?

בעיקרון אין כל כך
לא קרה...
משפיע מאוד לרעה, פשוט סיוט

1. מוזיקה ורסקיו
2. אמרתי ליועצת והיא ניסתה לעזור אז לא נראה לי שאני מחשיב את זה
3. אני לפעמים מכה את עצמי/תולש שערות/לא אוכל/אוכל יותר מדי מהחרדות האלו.

אף אחד לא יכול לעזור לכם מלבד אתם עצמכם,אתם הבן אדם היחיד שיכול לעזור לעצמכם אם רק תרצו! אני הייתי מלא אצל פסיכולוגית והבנתי שהכל תלוי רק בי ,ולגביי השאלה הייתי פשוט עוזבת את המקום שהיה בו מלא אנשים ומנסה לנשום באופן סדיר בלי לחץ חברה!

אה ותמיד אהבתי את המוזיקה

אגב אם אפשר לציין שלשום בערך החרדות שלי די נעלמו, שרדתי פעם ראשונה יום שלם בבית ספר ללא חרדות והרצף רק ממשיך, אני ממש גאה בעצמי.

ואו כל הכבוד!
ממש גאה בך ומאמינה שאת יכולה להמשיך

עזר לי בבית ספר שישבתי מאחורה בכתה או להיות בטלפון בהפסקות. ומבחינת בריאות פיזית זה לא הפריע, בריאות נפשית זה כן כי הייתי נמנע מלגשת לאנשים ולבנות שהייתי רוצה להכיר. אבל במקום למצוא פתרונות פשוט התחלתי לעבוד על זה ולשנות את זה.

תודה! 3>

יש לי חרדה רגילה אם זה עוזר
וחרדת נטישה

שואל השאלה:
כן זה עוזר מאוד. תודה :)

יש לי חרדה רגילה זה יעזור אם אני יענה?

מוזיקה והאוס פרטי
תאמת לא נראה לי
נוראי זה הורס קשרים עם אנשים אני לא יכול ככה זה קשה

\\היו לי חרדות מאז ומתמיד אבל כבר משהו כמו 10 שנים שאני באופן אקטיבי מנסה להתמודד איתן אז יש מצב שחלק מהתשובות שלי יהיו קצת מוזרות, כרגע זה בעיקר חרדה מזרים וחרדה מלדבר עם אנשים\מה עוזר לכם בסביבת בית הספר?
באופן כללי - להתעלם מרוב האנשים. בראש שלי הם פשוט לא קיימים, וזה עוזר לי לא להיכנס לחרדה. אם אכיר בקיום שלהם לא אוכל להרגע. אני מתרכזת רק בחברים שלי ובאינטרקציות שלי איתם. יכול ללכת רחוק עד אפילו לא להסתכל לאיפה שיש אנשים כי מה שאני לא רואה לא קיים.
מעבר לכך, אימצתי מנטאליות של "לא אכפת לי מאף אחד". רוב הזמן אני מצליחה לשמור עליה, ואם היא נשברת אני מתכנסת קצת בעצמי לכמות זמן עד שאוכל לאמץ אותה מחדש.

האם היה מבוגר שרציתם שיעזור לכם אבל הוא לא עזר? למה?
בעיקרון אף פעם לא סיפרתי לאף אחד ופחדתי שאם אספר לא ייקחו אותי ברצינות. בכללי אני אדם מאוד פרטי ששומר הכל בבטן אז זה לא מפתיע כל כך. כן קיוויתי שיום אחד לפחות המשפחה שלי תשים לב אבל זה אף פעם לא קרה, והם בטוחים שאני "סתם" ביישנית.
המשפחה שלי אף פעם לא ממש הבינה מה הבעיה שלי כך שהם ניסו להכריח אותי לעשות דברים שסירבתי לעשות ונהיו מתוסכלים והעבירו עליי ביקורת כשרבתי ולא עשיתי דברים שהם ציפו ממני לעשות (כן אמא אני לא יכולה ללכת לשכנים לבקש מספריים תודה רבה).
בזמנים כאלה היה לי קשה ורציתי שהם ידעו אבל לא הייתה לי תקווה שהם יבינו
לא אכפת לי שלא יעזרו לי, בסופו של דבר אני האחת שצריכה לעזור לעצמי ולהביא את עצמי למצב שאני יכולה ליישר קו עם החברה, אבל שנאתי שהם העמיסו והקשו עליי, בלי להבין שהדברים האלה אולי טריוויאליים בשבילהם אבל בשביל לי לא כך המצב.

איך זה משפיע על הבריאות הפיזית שלכם?
אני לא בטוחה. יש לי כאבים כרוניים ללא מקור ברור, אולי זה מזה, אולי לא. אין לדעת.

מה שאת אומרת אולי תקף עליך אבל זה לא נכון, דווקא מחלה מנטלית יכולה הרבה יותר להשפיע פיזית ממחלה פיזית.
את יודעת כמה אנשים התאבדו/חתכו מדיכאון וחרדות?

אף אחד לא עוזר לי בסביבת בית הספר. קשה לי לשתף ואני מניחה שההורים שלי סיפרו למחנכת או למועצת אבל אנחנו לא מדברות על זה והן לא עוזרות לי.

רציתי שההורים שלי יעזרו לי אבל הם רק עושים את זה יותר גרוע כי הם לא מתחשבים בי והם אומרים שאם אני יילך למקום חדש למשת זה יעזור לי להתגבר אבל זה רק הופך את זה לעוד יותר גרוע.

אני נכנסתי לדיכאון ביחד עם זה. זה קשה לי ממש ועוד יותר קשה שאף אחד לא עוזר לי עם זה.

יש לי התקפי חרדה מאובחנים יש לי חרדה חברתית מאוד קשה מה שעוזר לי זה מוזיקה היו המון והם לא עזרו בכלל שהבנתי שאני יכולה לבד זה עזר מאוד נפשית אבל עדיין ברמה הנפשית הייתי במצב ירוד

מה שעזר לי זה לאתגר את עצמי ולהכריח את עצמי להיות כמה שיותר בסיטואציות הלא נוחות האלה.
תצפה באנשים ולאט לאט תחקה אותם.
זה לא היה קל, אבל היום אני לא מביך רצח ליד אנשים.

תותי האתרוג

בגלל זה היה לי חשוב לציין שזו החוויה שלי עם החרדות החברתיות בגלל שאצל כל אחד זה אחרת וכל אחד מתמודד עם זה אחרת, אני תיארתי את מה שאני חווה, כי אני לא יכולה לדבר בשם אחרים כי זה לא קושי שאני חווה.
סורי אם זה פגע בך או בכל אחד אחר פשוט כתבתי את זה אך ורק מהניסיון שלי..

*יש לי הפרעת חרדה כללית אבל יש לזה גם צד חברתי*
1. מוזיקה, לשבת לבד במקום שקט ולצייר
2. כן. ההורים שלי, אבל זה בסדר, הרווחה מעורבת ואני אצא מהבית הזה בקרוב :)
3. יש לי כאבי ראש תמיד, הידיים שלי רועדות כל הזמן, סחרחורת, טינטון באוזניים (כמו צפצוף חד וארוך), חולשה, בלבול בדיבור לפני אנשים, אני אומרת המון "אממ"

שכחתי להוסיף

גם חשבתי שהיא התכוונה לדברים פיזיים כאילו כמו כאבים ודברים כאלו.. אז זה למה אמרתי שאין השפעה פיזית

תותי אני ממש גאה בך באמת שזה לא מובן מאליו❤❤❤

דפנה אני הצלחתי להתחבר עם כל מה שאמרת
מה זה אומר עלי? אם זה יכול להיות קשור בכיתה ו עברתי חרם, בכיתה ח מישהי הייתה יורדת עלי, על הגוף ועל ההתנהגות שלי בכל יום ותמיד אכפת לי ממה שחושבים עלי
יש לי בטחון אבל הוא בטחון מזויף אם את מבינה למה אני מתכוונת

אין לשאול 2 שאלות בשאלה
מדווח

מה עוזר?
לא יודע.
שלפחות יהיה לי 3 חברים טובים שתמיד אסתובב איתםואדבר איתם והם יהיו פתוחים וזורמים לשיחות.
האם היה מבוגר..?
לא היה מישהו שרציתי שיעזור לי.
איך זה משפיע על הבריאות הפיזית?
זה יותר משפיע על הבריאות הנפשית.
זה יכול להוריד לי את מצב הרוח ואז אני יכול להיכנס לדיכאון ואני לא אתאמן או משהו וזה ישפיע גם על הבריאות הפיזית

מוזיקה
האמת ששיתפתי את ההורים שלי המחנכת ופשוט עלה לי הביטחון ולא יותר מזה(הם עזרו לי קצת) אין לי חברות בכיתה וכנראה אני אעבור כיתה בגלל זה
וזה פשוט לפעמים מדכא אותי וגורם לי לקשיי נשימה ולחץ

האמת שכלום לא עוזר לי ,כאילו אני ביישנית בטירוף ואף אחד לא רוצה להתחבר אליי ,לא משנה איפה תמצאי אותי אני אהיה לבד :( בבית ספר אני תמיד בטלפון ,כאילו או אוכלת או בטלפון ..הלוואי שהייתי יכולה לשתף מישהו אמא שלי לא מבינה בזה כי כאילו היא גם לא מתחברת לאנשים בעבודה שלה ככ ,וכל מי שאני אשתף הוא ישר ישפוט אותי אז אני מעדיפה להשאיר את זה אצלי ולא לשתף במה שקורה לי ..דרך אגב אני בן אדם כזה שאוגרת ככ הרבה אצלי ,ולא משתפת אפילו לא את המשפחה ,אני לא סומכת על אף אחד .הבריאות שלי ברוך ה בסדר כאילו לפעמיים קשה לי לנשום קצת וזה אבל אני בסדר תודה :)

1.אף אחד
2.לא
3.בצורה נוראית

בבית ספר: להיות עם חברות שלי ממש עוזר לי וכשאני איתן זה כמעט ולא מפריע לי וזו הדרך היחידה שאני מרגישה משוחררת ולא מפחדת לדבר עם אנשים.
וגם הרבה יותר קל כשיש מורות שמבינות את הקושי שלך ומנסות לעזור..לדוגמא, לי נורא קשה לדבר מול הכיתה ולהשתתף, ורב המורות שלי תמיד אומרות לי שאני לא משתתפת בשיעור ושאני צריכה להשתתף יותר, חלקן אפילו צועקות עליי בגלל זה.. וניסיתי להסביר להן שאני מרגישה ממש לא בנוח ולחוצה לענות מול הכיתה ומנסה להסביר להן את הקושי שלי, אבל הן לא מבינות..
לגבי קשיים פיזיים, אין קשיים שבאים לידי ביטוי בצורה פיזית כי זו בעיה מנטלית

אני מדברת כמובן רק מהחוויה שלי עם חרדות חברתיות, אבל אצל כל אחד זה מתבטא אחרת :)

עוזר לי להיות עם החברים הכי טובים שלי
כן
פחדתי לספר, הוא חשב שאלו שטויות,
זה גורם לי להיות יותר סגורה, לא לדבר, ואם כן אז לפני כן לחשוב על כל מילה לפני שאני אומרת אותה, אני לא אוהבת להיות עם אנשים הרבה בגלל זה.

יש לי בכללי לא רק חברתי,
פעם היעצת עזרה לי אבל העדפתי שלא, הרגשתי שהיא לוחצת עליי וזה לא עוזר לי
וההורים שלי מנסים לעזןר אבל לא בכוונה זה מרגיש כאילו הם מחמירים את המצב

לשמוע מוזיקה או לדבר עם החברה היחידה שלי בביהס
הוא לא כל-כך עזר הוא אמר שזה טבעי
אני לא בטוחה אבל אני לא מרגישה בנוח עם הגוף שלי

כשהייתי בבית ספר בעיקר בתיכון כלום לא עזר, היה לי מאוד קשה.
הייתה לי יועצת ומחנכת שניסו לעזור לי בקטע החברתי אבל זה לא כל כך עזר גם כי הייתי במצב נפשי ירוד באותה תקופה ולא הצלחתי להיות עם אנשים גם אם ממש ניסיתי את המקסימום שלי
למזלי היום יש לי קצת יותר ביטחון בלדבר מול אנשים, הייתי בצבא והכרתי חברים, אבל החרדה תמיד קיימת
פעם זה היה משפיע עליי מאוד קשה, אבל היום ממש לא אכפת לי אם יש לי חברים או לא כי טוב לי עם עצמי ואני לא מרגישה כבר שאני צריכה חברים כדי להיות שמחה יותר

החרדה החברתית התפתחה לי בקורונה, אז לא ממש הלכתי לבית ספר, ואני לא יןדעת מה יכול לעזור לי שם
מה שכן כשאני מרגישה שאני הולכת לקבל התקף חרדה מוזיקה עוזרת לי, ולעשות דברים תוך כדי כדי לנסות להדחיק את ההרגשה הזאת
אין ממש מבןגר שרציתי שיעזור, אבל אמא שלי ממש עוזרת לי ומבינה אותי והיא לוקחת אותי לפסיכולוגית
וזה משפיע לי על הבריאות הפיזית כי אני בכלל לא יוצאת מהבית, אז רוב היום אני לא זזה ויושבת, וזה לא בריא לא ללכת כל היום

וזה גם משפיע על הבריאות הפיזית שלי שאני חותכת, אני לא יודעת כמה זה קשור אבל כם התחלתי לעשות את זה אחרי שהתפתחה לי חרדה חברתית והתחלתי לקבל התקפי חרדה

החברים שכן יש לי ממש עוזרים לי הם ממש משענת בשבילי
בערך כל המבוגרים שרציתי שיעזרו לי אי פעם אף לא עזרו לי ואני לא בטוחה אם זה בגלל שלא אמרתי בצורה ישירה או פשוט בגלל שלא אכפת להם מספיק אבל אני הייתי צריכה אותם ממש והם לא היו שם. לגבי איך שזה משפיע אחרי ימים קשים לפעמים יש התקפי חרדה ולפעמים פשוט ישנים איזה 15 שעות אבל בכללי אני יחסית די בסדר, לפעמים זה בא בתקופות או ימים מסוימים שממש קשים לי אבל אני מנסה להתאמץ

המסיכה ממש עוזרת
לא כי אף אחד לא יודע
אני לפעמים לא אוכלת בכלל בבית ספר כדי לא להוריד מסכה או בימים של טיול בכלל וואו , ואני בתת משקל

חברים שאני רגילה להסתובב איתם וכאלה שאני מרגישה איתם בנוח, טלפון מוזיקה ודברים שאני אוהבת
לא עולה לי לראש כרגע מישהו, אני לא שיתפתי ככ אנשים מבוגרים בזה (גם לא את ההורים, אני מפחדת שהם לא יקחו את זה ברצינות)
רע

חברה שלי לרוב, אבל שאני צריכה לאכול אני לא איתה
כן ההורים שלי כי הם חשבו שאני סתם ביישנית וזה יעבור לי מתישהו עד שזה כבר החמיר והם הבינו שמשהו לא בסדר.
זה משפיע לרעה, אני מותשת נפשית כל הזמן של להיות ב"כוננות" וזה גם בא לידי ביטוי פיזית, יש לי טיקים מהחרדה וקשה לי לנשום ליד הרבה אנשים