אני מרגיש כמו בן אדם נורא....האם מה שעשיתי באמת כל כך נורא?

אז קצת לפני פסח קיבלנו עבודה בתנ''ך לעשות עד אחרי החופש, וזו עבודה ארוכה עם חלק אישי שבו יש שאלות וחלק שהוא הקראת פסוקים.

אבל יש גם חלק קבוצתי.
אז כשאני והחברים שלי ראינו את זה ישר התכוננו לקבוצה הרגילה שלנו לעבודות קבוצתיות (אנחנו 4). אבל זה השתנה כשאחת מהחברות של הקראש שלי (היא לא יותר, אבל זה סיפור ארוך...) הזמינה אותי להצטרף לקבוצה שלה ושם יש אותה, הקראש ועוד ילדה מהכיתה. אז כשאמרתי לחברים שלי שלא אהיה בקבוצה הרגילה, אלא איתן ואפשר להוסיף חבר אחד לקבוצה רבנו למשך 30 דקות בשיחה קבוצתית (כי הם לא ידעו שהיא הקראש שלי. הם עדיין לא יודעים שהיא הייתה, כי הם פשוט יפיצו את זה ''בטעות'' לכל מי שבשכבה...) ובסוף כשקבענו מי ייצטרף (השניים האחרים נשמעו די מאוכזבים) אז הקראש יצרה קבוצה של העבודה, וקבענו יום ושעה לפגישת זום.

אם אתם שואלים ''איך שכנעתי את החברים שלי שאצטרף אליהן?'' אז זה פשוט שחרטטתי את זה שאנחנו כל הזמן בקבוצה הזאת ואני רוצה לגוון. (זה 100% לא נכון)

אז בפגישת הזום קבענו איך נעבוד, ומי שהזמינה אותי לקבוצה הציעה שנעשה הכל ביחד. אבל אני הצעתי שנחלק את העבודה (כי היו 3 חלקים והיינו 5 בקבוצה), ואף אחד לא התנגד (אולי בגלל שהקבוצה היא שילוב של בנים ובנות וזה די מביך..) ובסוף יצא ''במקרה'' שאני קיבלתי את החלק הכי קצר. (אל תשאלו איך, זה פשוט קרה, ואני הייתי מעורב בזה. בזה שזה קרה.) ו-3 ילדים מהקבוצה קיבלו את החלק הכי ארוך (שהוא פשוט רוב העבודה...) והם עכשיו לקראת סיום החלק הזה (זה חלק שאי אפשר להמשיך לחלק שלי בלעדיו, ואמרתי את המשפט האחרון כדי שתדעו עד כמה הוא ארוך...)

אז תגידו לי אם זה באמת כל כך נורא או שאני עושה סרט מכלום.