איך מרגישה חרדה חברתית? כאילו דמיינו סיטואציה שאתם מדברים מישהו, איך זה מרגיש לכם?

הרגשה שלא משנה מה תגיד אתה בטוח מביך את עצמך

כבר אין לי חרדה חברתית אבל סבלתי מזה 17 שנה מהחיים שלי
אני אתן לך כמה סיטואציות מהחיים שלי

הברזתי מכל השיעור אם איחרתי בחמש דקות כי פחדתי להכנס אחרי שכולם כבר יושבים, כי כשאפתח את הדלת כולם היו מסתכלים עליי, המורה הייתה שואלת למה איחרתי, והייתי צריכה להסביר מול כל הכיתה למה,
הייתי בוכה מלחץ כשהייתי צריכה להציג משהו מול הכיתה
לא הייתי מביאה אוכל לבית ספר שלא יראו אותי אוכלת
לא הייתי יוצאת לאכול מחוץ לבית לא הייתי יוצאת לחנויות ולקניונים לבד כדי לא לדבר עם המוכרים
אם שכן היה אומר לי "בוקר טוב" והייתי אומרת לו "בוקר טוב" בחזרה הייתי חושבת כל היום על זה ש"וואו איזה מביך בטח הוא חושב שאני מטומטמת" וכל יום במשך כמה שבועות זה לא היה יוצא לי מהראש, עד היום אני זוכרת סיטואציות כאלה שעכשיו כשאני מסתכלת אחורה לא היו מביכות בכלל,
הייתי קוברת את הראש שלי בטלפון כל הזמן שאני בציבור כי פחדתי ליצור בטעות קשר עין עם אנשים ומצד שני כל הזמן להסית מבט כמה שאפשר מאנשים גם הביך אותי וחשבתי שיחשבו שאני מוזרה שאני סתם מסתכלת על הרצפה, אז הייתי צריכה להעמיד פנים שאני עסוקה.
כשילדים בבית ספר ניסו לדבר איתי או אמרו לי משהו נחמד הייתי מחייכת כי לא יכולתי לדבר איתם

^אחות נשרתי מבית ספר בגלל חרדה חברתית גם מבינה אותך ממשש:(

כאילו הוא שופט כל דבר שאתה עושה

"היי**** תגידי יש מצב שאני מעתיקה ממך את מה שכתבתנו היום בהיסטוריה לא הספקתי..."
אני:אממ לחוצה לחוצה "כן"בשקט.
ואז ממש מתביישת

מחשבות.
כל הזמן.
הראש שלי צורח.
פאק*נג צורח.
כשאני הולכת ברחוב, אני מרגישה שכולם מסתכלים עלי, שכולם שונאים אותי, גם הזרים ברחוב.
כשאני בבית ספר אני הולכת להסתגר בשירותים בזמן התקף או לעשות שם מדיטציה אחרי אחד כזה.
כשאני מדברת עם מישהו זה מרגיש בדיוק כמו שהראשונה תיארה.
אני חושבת כל הזמן על מה לומר, פעמיים לפני כל דבר שאני כותבת, בסטיפס או בווטסאפ.
הפעמים היחידות שאני לא מרגישה ככה זה עם החברה הכי טובה שלי, שהיא גם היחידה שיש לי.

^כנל.

זה לא רק שיחה עם אנשים...

תמיד הרגשתי שאני לא מסוגל לעבור בהמולה של אנשים מבלי להלחץ. אני תמיד בטוח שכולם בוחנים אותי וכל צעד שלי. לפעמים אני מרגיש שאני מתהלך כרוח רפאים, מצפה שלא ישימו לב לקיומי. לפעמים אני מאמין בזה כל כך חזק שבאמת קורים מקרים שאנשים לא רואים אותי.

אף פעם לא אהבתי להכיר אנשים חדשים, העדפתי להתבודד עם עצמי במקום סגור העיקר שאהיה לבד. אני העדפתי לא לאכול ליד אנשים והעיקר שלא יראו אותי עם עצמי לבד. אני לא הרגשתי כלום בלב. הרגשתי ריקנות, אפסיות ותחושה שאני לבד בעולם לגמרי.

לפעמים(אולי בדרך כלל), אני חושב שאין אף אחד שאוהב אותי. אף אחד לא מעוניין להכיר אותי במסגרת אחרת. שמים לב לחוסר הביטחון שלי ומנצלים אותו. לפעמים עוקצים אותי וזורקים הערות מיותרות.

וכן, זה העבר שלי שעיצב אותי להיות מי שאני היום. איך מפסיקים להרגיש מועקה? איך להרגיש חופשי כפרפר מבלי לדפוק(סליחה על הביטוי) חשבון לאף אחד? איך להעריך ולקבל את עצמי? איך ללכת בראש מורם? איך לתת לאנשים להכנס לחיי מבלי לפחד להיפגע ולהרגיש לא אהוב או לא רצוי? תשובות שאני כבר מחפש שנים אך לא מוצא. יש משפט שאומר: "מספיק שרק בנאדם אחד יאמין בך, יאהב ויעריך אותך כל השאר כבר יבוא לבד" - עד היום לא מצאתי אותו.

תמיד הרגשתי מה זה להיות אוויר, בלתי נראה. בלי נוכחות. והיה לי כעס עצמי שלא נגמר. למה לא אמרתי את זה? ולמה לא דיברתי כמו שצריך? ולמה קשה לי להסתכל בעיניים? ולהרים טלפון? ולדבר!!! פשוט לדבר. באותנטיות ושיחרור. כמו בבית. כמו שאני באמת. בלי מיליון פילטרים ושכבות הגנה. לדבר בלי לשפוט את עצמי בראש בזמן אמת. ל-ד-ב-ר. חלום רק אז אני ארגיש באמת חופשי.

תמיד התחמקתי מלהעביר הרצאות בבית ספר.

אף פעם לא הצבעתי בכיתה בלי שהייתי בטוח במאה אחוז שהתשובה שלי לשאלה שהמורה שאלה היא נכונה.

קראו לי במשך כל הילדות ביישן, שקט...

כל פעם שאמרו את זה, זה ממש כאב לי. לא כי זה נורא להיות ביישן, אלא כי הרגשתי שזה לא מבחירה. זה לא שאני אוהב לדבר מעט. פשוט יש משהו עוצר אותי.

שנאתי את זה (עדיין שונא את זה), ממש רציתי לשנות את זה אבל לא הרגשתי שאני יכול.

תמיד שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שעם החברים הקרובים שלי והמשפחה שלי אני פתאום לא ביישן? אז אולי זה לא האופי שלי, אני לא "פשוט כזה".

תמיד בער לי להגיד לאנשים שיש הבדל בין אנשים שלא אוהבים להתבלט בחברה מבחירה לבין חרדה חברתית.

ההרגשה שאתה רוצה להיות מי שאתה אבל מפחד.

מפחד שהחברה לא תקבל את מה שאמרת או עשית בצורה טובה, שתעשה פאדיחה, שתהיה מביך, שיצחקו עליך. שמה שעשית יתפס כלא מקובל, מוזר.

זה יכול להתבטא בכל מיני צורות לא רק בנוגע לדיבור. זה יכול להיות הפחד ללכת עם בגדים שלא באופנה או בטעות לבוא עם בגדים מוגזמים לאירוע צנוע. זה יכול להיות הפחד לאכול יותר מידי ושזה יראה חזירי. לכן העדפתי לא לאכול ליד אנשים ובחיים לא אכלתי ליד אחרים... ועוד מלא אפשרויות אחרות.

הפחד הזה משתק וגורם להמנעות. אתה מעדיף לא לדבר או לפעול בצורה מסוימת שעלולה לגרום למשהו מהתרחישים שאתה מפחד מהם להפוך למציאות.

הרגע הזה שאתה פוגש אדם זר... דפיקות הלב עולות באופן משמעותי, גלי לחץ בכל הגוף, רעד, פחד בלתי נשלט וסופר חזק, עייפות, לחץ ותחושת קיפאון. מתחילות חששות - מה להגיד? איך לדבר? אין סיכוי שאני הולך לדבר עם בן אדם זר מבלי לתכנן את כל השיחה: מה אני אומר, איזה תשובות ייתכן שהוא יענה לי ומה אני עונה בכל סיטואציה, מה אני עושה אם משהו משתבש. רק אחרי שיש לי תשובה לכל אירוע אפשרי שיקרה במהלך השיחה, רק אז זה בסדר לדבר.

אחרי השיחה, לצאת עם הרגשה שהוא שונא אותך. להתחרט על כל מילה שנייה שלך. לחשוב "למה אמרתי ככה ולא ככה?" להיות בטוח ששונאים אותך.

התחושה הזו שאתה רוצה לשתף משהו, לדבר אבל מפחד מהתגובה של אחרים. וזה משתיק אותך.

הרגע הזה שאתה הולך ברחוב וחושב שכל אחד ברחוב שופט אותך. אפילו שאתה עובר במעבר חצייה, אתה חייב לעבור מהר כי הנהגים עצבניים ושופטים אותך. חבורה של ילדים שצוחקת - ברור שהיא צוחקת עליך, לא? לא ייתכן שהם סיפרו בדיחה במקרה ועברת שם...

אתה רוצה לפנות לבעל סמכות אבל אין לך אומץ. אתה לא מסוגל ללכת לחנות לבקש החזר כספי כי אתה יודע שאתה אשם בבעיה. אין סיכוי שהמוצר פשוט הגיע פגום, אתה אשם שלא שמת לב. אסור לשתף בבעיות, כי אתה אשם בהכול.

לא לצאת לטיולים כי אתה יודע שתהיה לבד. לרצות כל כך לשבת עם אנשים אבל לפחד. כי כולם ישפטו אותך.

להתחרט על כל צעד שאתה עושה. לחשוב מלא על כל דבר שאתה עושה. לא לאכול ליד אנשים כי הם יחשבו שאתה שמן, חזיר, ישפטו אותך. לוותר על בילויים מרוב פחד. בדידות מטורפת.

כל הודעה שאתה שולח בווטצאפ צריכה לעבור אינסוף בדיקות שלך, התלבטויות, אישורים ורק אחרי שתכננת הכול, מה הולכים להגיד לך ומה אתה עונה בכל סיטואציה.

לרעוד בכל שיחות טלפון.

לחשוב שכל דבר שאתה עושה זה רע, דחוי ומוזר אצל הצד השני.

לרצות לברוח לטלפון, למקום שקט. אבל אסור שיראו אותך! שלא יחשבו שאתה מוזר.

ביטחון עצמי ברצפה. דימוי עצמי נמוך. אתה חושב שאתה מכוער. ושכולם יודעים את זה.

אתה כל היום מוצף במחשבות. אם מישהו מגיע עצבני לכיתה, אתה אשם. "זה בגללי", "מה עשיתי? זה בגלל שחשבתי את החולצה הזו היום?", "זה בגלל שרצתי אתמול?", "אמרתי משהו לא בסדר", "הוא עצבני בגללי, עשיתי משהו!"

שמחלקים לזוגות, אתה בטוח שאף אחד לא רוצה להיות איתך ואפילו לא מנסה. גם אם אתה חייב ללכת לשירותים, אתה תתאפק כל השיעור, העיקר לא לפנות למורה, כי זה לא לגיטימי ללכת לשיעור באמצע שיעור: "זה מוזר". אסור שכל הכיתה תראה אותך יותר ואיך אחר כך תכנס? הרי כולם שם וכולם הולכים להסתכל עליך! וגם מה יקרה בהפסקה? הרבה אנשים ילכו לשירותים, צריך למצוא את הזמן שכולם יצאו. שמקריאים שמות, אתה לחוץ. זה מוזר להגיד שאתה נמצא. ברגע שאתה רואה חבורה של אנשים ברחוב, אתה חייב לעבור לצד השני של העולם, להאריך את הדרך כי זה מוזר. אתה מרגיש שאתה מטרד עבור כולם. להרגיש כל הזמן שאתה דחוי.

מחשבות שווא. בלי סוף! המוח מפתח מחשבות שווא, תיאוריות על כל דבר קטן. אתה מתחיל להאמין לעצמך שכל הרע בעולם זה רק בגללך.

לכל מי שחווה את זה כמוני, חשוב לי שתדעו משהו:

עם השנים הצלחתי יותר ויותר להגיד את מה שאני רוצה בלי לפחד. זה עדיין תהליך אבל אני תמיד בעליה.

האמת שזה די מדהים לחשוב כמה התחזקתי.

אם מישהו מהעבר שלי ידבר עם מישהו שמכיר אותי עכשיו ויתאר אותי כביישן, יכול להיות שהבן אדם העכשיווי יהיה אפילו די מופתע מהעניין.

התחלתי לחשוף את עצמי בכוונה לסיטואציות מלחיצות כאלה.

אחרי שמתמידים עם זה כמה פעמים פתאום קולטים שזה נהיה פחות מפחיד.

הרבה פעמים הדבר הנורא שאתה חושב שיקרה לא באמת קורה.

וגם אם כן קורה והגיבו אל מה שעשית בצורה מייבשת, מזלזלת או מעליבה, אתה מבין שאתה יכול לעמוד בזה.

אני הייתי בשוק שאני יכול לצפות במישהו עושה לי פרצוף מזלזל או מייבש לי את החיים ולהיות בסדר עם זה, אבל מסתבר שזה לגמרי אפשרי.

וכשאתה מגיע למצב הזה שמה שהיה לך כל כך קשה לעשות בעבר פתאום כבר לא קשה לך ואתה יכול אפילו לעשות את זה בנינוחות זו הרגשה כל כך מדהימה, של סיפוק ומסוגלות.

הייתי בטוח שאני על דרך הישר בשביל להתגבר על זה! אבל זה חוזר. זה מציף אותי שוב. זה חוזר בעוצמה חזקה יותר. בגלל פיצוץ שנוצר. זה מכה בי כמו ברק, פעם נוספת.

אני יודע שכפי שעליתי למעלה בעבר אני אצליח שוב. עליות של הרים תמיד קשות... אני נפלתי בדרך אבל אני קם. איך? איך אני מתגבר על הפיצוץ? זה חוזר, זה מציף אותי שנית!! אני בן אדם חזק ואני לא מוכן לחזור לזה! אני נלחם, אני נלחם אני נלחם!! אבל איך עושים את זה? איך לא לחזור לזה? תמיד אומרים שכל יום שעובר לא חוזר, למה לשבת מדוכא במקום ללכת עם חיוך? לא עוד! הנפילה הזו תהיה קצרה יותר, הרבה יותר ואני קם כמו אריה! "עם כלביא יקום!" יקום! אבל איך? איך? איך לשחרר? איך להמשיך?

הדרך פשוטה. כמו שעליתי פעם אחת, אני אעשה זאת שוב. בכוונה לדחוף את עצמי לסיטואציות קשות! אחר כך מגלים שהעולם לא כזה נורא ושזה לא כזה נורא. זה קשה, אני יודע את זה! אבל הדחיפה הזו, פעם אחר פעם היא המפתח להצלחה.

חברים, אם אני הצלחתי, אתם יכולים! נכון שאני עדיין סובל מזה, אבל הרבה יותר קל לדעת שזה בסדר ושאפשר לקום. תסמכו עליי.

יש אור בקצה המנהרה. לא רואים אותו? זה בסדר, תחפשו את המתג! המתג נמצא שם בין כל האירועים. תלחמו, תלחמו ותלחמו! הצעד הראשון הכי קשה. כן יהיה קשה אבל אתם תתחזקו מזה! אל תתנו לזה לשבור אותכם, בחיים לא, תאמינו לי שזה אפשרי! אני יודע מה עובר לכם בראש ושאתם לא מאמינים לי אבל זה מחשבות שווא, זו לא המציאות! אני לא אומר את זה כאדם זר, אני אומר את זה כאחד שחווה את זה יום יום! מי כמוני יודע איך אתם מרגישים, אני יודע, חווה ומרגיש את זה כל יום. אבל זה אפשרי, לא לוותר בחיים!

עובדה לכך היא שאצל החברים הקרובים או משפחה מרגישים יותר ביטחון, רק צריך להרגיל את עצמינו לזה. נכון, לא תמיד מושלם אבל נלחמים ומנצחים!

כמו חרדה.

אריאנהגרנדה צודקת אבל אני לא מתחברת לקטע של הללבוש ארוך כדי שלא יסתכלו על הגוף והאכפתיות על היופי לא כזה גדול אצלי...(בסדר, זה שונה אצל כל אחד) חוץ מזה אני חייבת לומר שלרוב לא שמתי לב כמה לחרדה החברתית יש חלק ביום יום שלי אבל אני ממש מתחברת למה שכתוב פה...

משווה את עצמי אליו באופן ישיר,לפני שהולכת למקום עם אנשים שאני לא מכירה לא יכולה לנשום וכזה

זה בדיוק אני כבר שנתיים אני חושב בדיוק ככה

אם יש לך כל סוג של חרדה אז זה דומה, כשאני מדבר אם זה עם אנשים שאני פחות חבר איתם (לי זה פחות תקף לחברים) אז אני כל הזמן מרגיש שאני מפשל ואני נלחץ ומנסה שהמצב לא יהיה מביך. בדרך כלל אני חושב על השיחה ליום יומיים או יותר ומרגיש כזה שאני ממש השפלתי את עצמי

אין לי כוח לפרט יותר מידי כי זה עושה לי טריגר קטן

הייתי בחדר עם עוד כמה ילדים מהכיתה
הייתי בטלפון
המחשבות בראש שלי היו ששיט הם מסתכלים עלי ובטח שופטים אותי כלכך
אני צריכה לסדר את איך שאני נראת אבל אני לא יכולה לזוז כדי לא למשוך תשומת לב לא לשתות לא כלום
אחד הילדים פנה אלי אמרתי לו מה הוא שאל אותי מה המקצוע האהוב עלי, אמרתי לא יודעת מפחד שישפטו אותי ואז הם באו לדבר איתי ואני לא דיברתי בהיתי בריצפה
אחר כך מישהו אמר וואו את לא מדברת אמרתי אוקי בקול מגמגם וחלש ואז במזל המחנכת שלי קראה לי אליה
הרגשתי באותה סיטואציה כאבי בטן מטורפים בגלל חרדה והיה שלב שהיה לי קשה קצת לנשום

גם אני נלחצתי קצת כשנכנסו כמה ילדות לכיתה וכנראה גם הייתי מגיב אותו דבר חח, אבל פחות גרוע

אה אז בגלל זה אני ככה..... למרות שאני גם סובלת מחוסר ביטחון ובגלל זה אני מתביישת ללכת ברחוב ואני תמיד חושבת שמסתכלים עלי ואני גם תמיד חושבת איך אני הולכת ועם אני הולכת עקום וגם אני לא יוצאת מהבית חוץ מלבית ספר ומתי שבאים שליחים או מתקשרים אני מתביישת לרדת למטה וליצור קשר עם משהו שאני לא מכירה אז אני בורחת לחדר וגם אני יכולה למות מצמאה ומרעב ולא לאכול כלום ולשתות כלום רק כדי שלא יסתכלו עלי

נראה לי לכל החרדים החברתיים חסר ביטחון

הייה לי התקף חרדה בשיעור מתמתיקה
שיש לי התקפי חרדה הראש שלי מסתחרר אני רוצה להקיא ואני לא מצליחה לנשום זה כאילו יש לך אסטמה .
לפחות אצלי זה לא אותו דבר אצל כולם)

וואלה זה קשה פיצוצים בהצלחה למי שחווה את זה

אבל לא מדברים עם מישהו.

זה לאו דווקא עם בן אדם אחד ותלוי גם עם מי ובאיזה מצב רוח אתה היום
אצל כל אחד זה גם שונה וברמות שונות
פשוט נלחצים מלדבר עם אנשים, אפילו מלהגיד פה כשהמורה מקריאה שמות בכיתה
אצלי הייתי מתביישת לאכול בציבור, ללכת לשירותים ציבוריים.. הייתי מאוד קיצונית
לא הייתי מדברת בכלל, הייתי לוחשת, פשוט השתתקתי
נמנעתי מסיטואציות חברתיות בכלליות, לא הייתי מצליחה לישון בידיעה שמחר אני צריכה לדבר או לתקשר עם אנשים.
אצלי אבל זה היה מאוד קיצוני
עכשיו זה כמעט לא משפיע עליי אני מתנהגת די רגיל אבל כן זה בא בתקופות ולפעמים קצת יותר קשה עוד להציג ולהקריא דברים מול הכיתה אבל חוץ מזה אני כבר ממש לא ככה לשמחתי:)

המחשבה שכולם מסתכלים עלייך ושכולם חושבים שאתה מוזר המחשבה הזאת לא נפסקת

החרדה היא כבר לא כמו בעבר התגברתי על חלק גדול ממנה בעבר פחדתי לדבר ליד אנשים לכיתה או בהפסקות כי פחדתי שישפטו כל מילה שתצא ממני ואם כבר רציתי להגיד משהו ממש תכננתי בראש איך אני אגיד ובחלק מהמקרים ויתרתי וגם אם הייתי מדברת הלב ממש היה דופק לי והייתי מזיעה היה לי לפעמים בלאק אאוט מה רציתי להגיד כשאשכרה כן הקשיבו לי והייתי נלחצת ושוכחת ומנסה לא לדבר שטויות,נחשבתי לילדה השקטה,הרוח תמיד..
בחוץ היו לי חברים שעשו "פאדיחות" ואני השתקתי אותם הייתי אומרת שישמעו אתכם או חיפשתי אנשים שרואים מה שהם עושים ממש בקטע מוגזם חשבתי שכולם מסביב שופטים או מדברים עליי
בכיתה כשידעתי את התשובה לא הייתי מרימה יד בחיים רק אם המורה שואלת ושוב הזעה ודפיקות לב ,בזה התבטאה לי החרדה ליד אנשים שקט הזעה הרגשתי ששופטים אותי תמיד

מה שנשאר לי מהחרדה עד היום זה קצת לחץ להתקשר בפלאפון לכל מיני מקומות שהם לא חברים או משפחה(בעבר ממש הייתי בוכה כדי לא להתקשר פחדתי לגמגם והייתי ממש מזיעה),וממש לפעמים כשאני נכנסת לסופר ואני צריכה לשאול משהו את הקופאית למשל לגבי מחיר אז אני שואלת לפעמים בקול שקט והן לא שומעות וצריך להרים,חוץ מזה הצלחתי להתגבר ולקבל ביטחון מהחרדה הזאת מקווה שכל מי שכאן יצליח להתגבר ,לי זה לצערי קרה רק אחרי הצבא שהתגברתי,ומאז אני מאוד חברתית כלפי אנשים ומדברת בלי להסס מה יחשבו

בגלל חרדה חברתית אני עוברת לבית ספר שאני לא מכירה אף אחד,

קראתי את התגובות ואני מתחילה לחשוש שהבעיה הזאת שיש לי היא בעצם חרדה חברתית-

אז את צריכה לטפל בזה מהר לפני שזה ישתלט על החיים שלך. לכי לפסיכולוג ונסי לבקש עזרה וכן אני יודעת שזה קשה עבור מישהו עם חרדה לדבר וכל זה, אבל צריך לעשות מה שדי קשה לנו ולהתגבר על זה, למרות שחרדה תגיד לא וכל זה . צריך לנסות

אני לא צריכה ללכת קודם לאבחון?

אין לי את האומץ לבוא להורים שלי ולדבר איתם על זה.... זה מאוד מביך אותי

אני יודעת, גם לי יש רגעים של חרדה ופחד אבל את צריכה לנסות, אל תפחדי, לכי לאבחון אם צריך , נסי להתגבר על הפחד גם אם זה יפחיד אותך, את לא חייבת לדבר, את יכולה גם לכתוב להם מכתב או לחשוב על משהו שיעזור לך להירגע קצת

מישהו אחד? תלוי מה הקרבה שלי אליו..
אבל גם אם הוא חבר, קשה לי קצת לדבר איתו מבלי להיות לחוץ קצת.
תמיד כשאני מדבר עם מישהו, יש לי לחץ ולחץ ואני לפעמים רוצה להיות לבד. אבל כשאני לבד, אני רוצה להיות עם מישהו, וכשאני עם מישהו אני רוצה להיות לבד. זה לופ נוראי ומעצבן.


נניח ואני מדבר עם חבר טוב -
לא שיש לי המון כאלו בשכבה, רובם מזוייפים, רובם עברו לבית ספר אחר, חלק מהם לא הגיעו וחלק מהם כבר לא מדברים אז נשארתי עם חבר אחד.
אוקיי אז נניח ואני מדבר עם חבר טוב,
כמו החבר האחד שנשאר לי שמגיע לבית ספר לרוב. גם איתו יש לי לחץ קטן, לחץ שאני לא אדע על מה לדבר איתו, לא אדע לפתח נושאי שיחה, לא אדע מה לעשות בזמן שתיקה, יש לי גם לחץ כשאני מדבר איתו מה אנשים אחרים חושבים, האם הם שומעים מה שאני מדבר איתו?

סתם איזה מישהו, מכר או חבר מהיסודי -
זה כמעט ולא קורה, בדרך כלל השיחות שיש לי עם חברים מהיסודי או עם "סתם מישהו" זה "היי מה קורה" וכיף והוא מחזיר לי "בהכל בסדר אחי" או שהם קוראים לי בהתחלה בשם שלי "עילאי" ובאים לתת לי כיף וזהו.
השיחה נגמרה. "שיחה" .
אז ברגעים האלו, אני בעיקר מפחד שלא אדע מה לדבר איתם אם באמת יהיה סיטואציה שאצטרך לדבר איתם יותר מרק "מה קורה" וכאלו. אלא שאנחנו נםגשים פתאום ברחוב, איזה חבר אחד או עם עוד חבר, אז בגלל שהרחוב והבית ספר שונה כי הם ממהרים להגיע לחברים אחרים ואם אני פוגש חבר אחד ברחוב...
מה אגיד לו חוץ ממה קורה? משיחות כאלו?
יש לי לחץ, אבל אם קורה משהו לא במקום או שלא תכננתי יש לי לחץ יותר גדול בהרבה מהלחץ שהיה לי בהתחלה.
מה ההבדל בין הרחוב לבין הבית ספר?
בבית ספר הם גם תמיד עם חברים אחרים, לא בהכרח חברים שלי, ההרגשה מאוד שונה, זה מרגיש לי שברחוב כשאני נפגש עם מישהו אין לי לאן לברוח, הדבר שהכי מפחיד אותי הוא שהשיחה במרכאות תארך רק כמה שניות של "מה קורה" שזה יותר נקרא שיחות של נימוס.
אני תמיד גם חושב על איך שאני נראה באותו רגע, לא בעצם לא תמיד, אבל זה קורה לעיתים.
אני חושב גם על מה יחשבו עליי אחרי שהם ילכו, הם מדברים ביניהם.. על מה? עליי? מה יש לדבר עליי? אולי על משהו שאני לא ארצה לדעת?
אולי אני עושה משהו בדרך כלל שהוא מוזר? אולי אני עשיתי פאדיחה עכשיו שלא שמתי לב אליה?
אולי אמרתי משהו לא במקום? בעצם למה אני חושב על זה? לא אולי זה באמת מה שהם חושבים? אולי אני צריך להישאר בבית ולא ללכת לבית ספר? גם ככה משעמם לי לא? האם החבר האחד הזה יבוא? אני לא יודע אם אני רוצה שהוא יבוא כי הוא חבר או בגלל שלא ארצה להיות לבד?
אם הןא לא יבוא לאן אלך? אהיה לבד ומשועמם? התקפי חרדה? יש חדר מוזיקה בבית ספר, אם איכנס יקבלו אותי? אוכל להיות שם? יהיו שם אנשים נחמדים? אכיר חברים? אם לא אכיר, מה אעשה? חוץ מהם איך אוכל להכיר?
מלא מהשכבה שלי מדורדרים, לא מחובר אליהם בכלל אז מה אעשה?
ועוד אולי כמה מחשבות ששכחתי.
יש מלא הרגשות, מחשבות שקורות לי ויכולות לקרות באותו הרגע.

שאני עם חרדה אני מתעסקת בחפצים או מקלפת שפתיים שלי, לא יצא לי לדבר עם אנשים בלי לפחד, שאני מדברת עם זרים, גם במפגשים, אני תמיד מרגישה כזה רע למרות שהם גם ברוב שם מפחדים או לחוצים כנראה, יש לי אוטיזם בנוסף אז.. גם לדבר בפלאפון או בטלפון מלחיץ אותי, זה פשוט מפחיד אותי, כל הזמן הפחד שאני אם אעשה משהו רע ואפגע במישהו או אם אני אפגע ממישהו, מה יחשבו עלי, מה חושבים עלי, אני מוזרה. ולחץ כל הזמן גם במבחנים, בארומה היו לי התקפי חרדה שם בכל פעם שהיו יותר אנשים , ואני יודעת שזו מסעדה ואמורים להיות אבל בשביל מישהו עם חרדה שהוא גם מופנם ואוטיסטי, זה קצת מפחיד , זה כמו עומס יתר .. והרגשתי קצת חנוקה וחרדה ודברים כאלה. אריאנה היו לי כמעט מחשבות כאלה ביום וגם ברשת חברתית אולי, למרות שאני לא יודעת איזה מהן, במפגשים אני תמיד לחוצה שפונים אלי, או שאני מרגישה שאני צריכה שירותים או לחץ בטן או מחשבות יתר, המוח שלי טוב לגרום לי לחשוב יותר מדי דברים. ואני בקרבות עם עצמי כל הזמן, החרדות האלה, אני הייתי בבית 30 שנה בגלל זה .וגם עוד צריך עבודה אבל חרדות. סיבוכים

אז את צריכה לפנות לעזרה מקצועית ולנסות לטפל בזה, גם אם זה לא פשוט ואני יודעת שזה לא יהיה לך קל לעשות את זה אבל תנסי לאט לאט בקצב שלך

אני פשוט מתחילה להלחץ ולגמגם ופשוט להיות ממש אבל ממש ביישנית

כאילו מה זה לא מאובחנת אף פעם לא הלכתי לבדוק את זה או משהו כי זה נושא שאני מאוד מובכת לדבר עליו לא יודעת איך להסביר את זה.. אבל כן^

אוקיי אני לא מאובחנת או משהו אבל אני מרגישה שיש לי חרדה חברתית מטורפת,
אני מפחדת בטירוף לצאת מהבית גם אם זה לבית ספר או סתם לסופר או מתחת לבית אני מרגישה שכולם ליטרלי *כולם* בוהים ומתרכזים רק בי ברחוב אני מרגישה ששופטים אותי על איך שאני מתנהגת או איך שאני נראית אני מתחילה להכנס לפאניקה, אני מתחילה להזיע, לרעוד ולבכות
שאני מדברת עם בן אדם רנודמלי פנים מול פנים אני פשוט מתחילה להכנס ללחץ ואני באמת לא יודעת איך להתנהג או איך להגיב בגלל הלחץ
בקיצור זה הרגשה נוראית שפשוט הורסת לי את החיים .