אני מפחדת להסתובב ברחוב (גרה בלוד)

זה שובר לי את הלב כל פעם מחדש, לראות את החיילים שלנו מפחדים לירות במחבלים רק בגלל שבית המשפט מרסן אותם ומאיים לשפוט אותם על זה.
הפגנות, שיירות של אזרחים ערבים, לא מעזה, מכאן, מארץ ישראל, צועקים "לטבוח ביהודים" ומחליפים דגלי ישראל בדגלי פלסטין. והמשטרה? שותקת.
האדמה? לא רועדת.
הממשלה? רדומה.

אני גרה בלוד, ואני מניחה ששמעתם על ההתפרעויות שהיו כאן כל השבוע ובמיוחד אמש.
אני מפחדת. על ההורים שלי, על אחים שלי, על דודים שלי, על סבא וסבתא שלי, ועל עצמי. כל פעם שאני עוצמת את העיניים אני רואה איך אני עולה על אוטובוס והוא מתפוצץ, או איך אני הולכת לבית ספר ומחבל בא לי עם סכין מאחור.

אני גרה בלוד, אבל מרגישה בפלסטינה.

לא יכולה להירגע ולהתרכז בשיעורים בידיעה שאמא שלי הלכה לעבודה שלה, אח שלי (במדים) הלך לבסיס, אחותי הלכה לעבודה, ואבא שלי גם בעבודה.
רק אני, כאן. לבד. בדממה.
רועדת כל פעם שאני חושבת על האינתיפאדה שהולכת פה בעיר שלי, ומתפללת כל פעם שאני שומעת מהחלון סירנת אמבולנס, שאף אחד מהאנשים שיקרים לי לא נפגע.

אני מפחדת לצאת מהבית שלי. זה כל כך עצוב.
איך אני יכולה להירגע?