החיים שלי לא קלים (סליחה שכזה ארוך)

אני מתמודד עם כמה מחלות נפשיות. בולמיה, פוסט טראומה, חרדה חברתית, חרדה כללית, והפרעת אישיות לא ספציפית.
למה? כי כל החיים אמרו לי כמה אני חסר תועלת. כמה לא מגיע לי דברים טובים אבל כן מגיע לי דברים רעים. כמה החיים שלי לא שווים כלום.
אני מנסה לתקן את צורת החשיבה שלהם, שנכפתה על המוח שלי מגיל צעיר, בעזרת טיפול שנקרא cbt.
אבל אנשים ממשיכים להיות רעים אליי, וזה מקשה על הטיפול.
אנשים התחילו לפחד לצאת מהבית כשהתחילה הקורונה והתחילו האזעקות. אני התחלתי לפחד מהבית כשהתחלתי לצאת ממנו לבד. אני בן 19. אני עדיין פוחד. פוחד להפגע שוב.
החלומות שלי הם להקים משפחה, למצוא אהבה, ולהיות עורך דין.
אני כרגע לומד לפסיכומטרי, מה שמאוד קשה כי חסר לי מגנזיום בגוף בגלל הסימבלטה וזה עושה לי כאבים כשאני יושב הרבה זמן.
אני גר בהוסטל של סל שיקום אחרי שנים שהייתי במסגרות של הרווחה ומסגרות פסיכיאטריות, וחלק מזה זה כי אין לי מקום אחר להיות בו.
אני רוצה להגשים את החלומות שלי. אני רוצה בעל וילדים, ולהלחם למען האגודה למען להטב בתור עורך דין.
הבעיה היא שאני יודע מה צריך לעשות בשביל להיות עורך דין. אני לא יודע מה צריך לעשות כדי למצוא מערכת יחסים בריאה ולנהל אותה.
בבקשה תייעצו לי.
מאיפה להתחיל? איפה אני יכול למצוא את המישהו הזה שהלב שלי יחסיר פעימה בגללו, הלחיים שלי יאדימו, שיאהב אותי כמו שאני בלי תנאים? ושיהיה לו אכפת ממני?
המצב הנפשי שלי מתדרדר כשהשמש שוקעת, ובסופו של יום, אני נשכב על המיטה, לבד, מנסה לא לבכות כי הטראומות צפות. כל מה שאני מבקש זה מישהו שינגב את הדמעות.