הנה משהו שכתבתי לי בפתקים של הטלפון בכוונה לפרוק..אני כותבת כאן במטרה לקבל עצות או תמיכה, תודה מראש לכולם

מזהירה שזה ארוך, אז מי שאין לו כוח לקרוא אשמח שינעץ
כתבתי את זה לאמא שלי כדאי לשלוח לה אבל התחרטתיאשמח לעצות
-

אמא
אני חייבת לשתף אותך במה שעובר עליי, אני מנסה לספוג ולקום אבל הנה הגיע הקש ששבר את גב הגמלאני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת, אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות
הנפש שלי הולכת ונחלשת, אין בי עוד מקום להכיל את הכאב
אני לא רוצה להוציא את הדברים מפרופורציה, כי אני יודעת שבעבר היה גרוע יותר אבל כשסוףסוף מצאתי תקווה וראיתי את עצמי יוצאת מכל התסבוכת הזאת שוב הגיעה נפילה, אפילו סוג של התמוטטות.
זה כאב, כי ברגע הזה באמת האמנתי שיהיה טוב, המצב רוח שלי הלך והשתפר מיום ליום ותקווה חדשה נבנתה בליבי.
המצב הביטחוני לא הציק לי, שזה די מפתיע, אבל הצלחתי להתעלם מזה כדאי להביא את עצמי למקום טוב.
ברגע הזה, הרגשתי הכי חזקה בעולם, שהכול קטן עליי, ואז הגיע משבר.
התקופה הייתה טובה, המצב הלך והשתפר, ואז עקב המצב הביטחוני יצאנו ל"חופש"
הייתי מאושרת.
שבוע וקצת נשארתי בבית וזה הרגיש ככ טוב, הרגשתי שלגמרי אני צריכה את ההפסקה הזאת מהשגרהאבל שכחתי שגם מה שהיה לא היה כלכך שגרה..אומנם עברו כמעט חודשיים אבל עדיין לא הסתגלתי למקום החדש או לסיטואציה החדשה.
בשבילי זה היה כמו איזו הרפתקאה שתרם תיגמר, הכוח שלי היה זה שהחופש הגדול מתקרב.
לאט לאט כשנגמר החופש עקב המצב הביטחוני, התחלתי להבין איזה נזק גרמתי לעצמי, לא שמרתי על שום שיגרה, ישנתי מאוחר, הייתי רוב הזמן בטלפון והדבר היחיד שהחזיק אותי עד עכשיו, החופש- היה נראה לי כמו עוד איזה בור שמחכה שאפול אליו בהמשך הדרך.
התרגלתי כלכך ל"שגרה" הזאת.
לקום מאוחר, לישון מאוחר, לא לדבר עם אף אחד ולהיות רק בטלפון בחדר.

זה לא נתן לי לכתוב עוד, ההמשך בתגובות.