לאבא שלי יש נטיה לצעוק על אנשים גם כשהם מנסים לעזור לו

אבא שלי ביקש ממני טובה, להקליד מכתב באנגלית בשמו לפי מה שהוא אומר לי לכתוב כי יש לו שגיאות כתיב באנגלית ולי אין.
לא הבנתי חלק מהמכתב וביקשתי ממנו (כמה פעמים) שיחזור על הקטע שלא הבנתי, והוא התחיל לצעוק עליי.
כשסיימנו לכתוב את המכתב אמרתי לו שיש לו הרגל מגונה לצעוק על אנשים גם כשהם מנסים לעזור לו. הוא אמר שגם לי יש הרגלים מגונים (טוב כן אבא, אבל אני מקבל עזרה פסיכולוגית ופסיכיאטרית להפטר מהם ולהיות בן אדם שלא מאמלל אנשים סביבו). אמרתי לו שאנחנו תמיד מדברים רק על כמה אני לא בסדר והוא פשוט הלך למשרד שלו.
אני כבר שנים מנסה להסביר לו שלא כולם אויבים שלו ושלצעוק על אנשים זה לא הפתרון, אבל הוא לא מוכן להקשיב.
זה מגיע למצב שבו אני מתבייש ללכת איתו בחוץ כי תמיד הוא צועק על אנשים, ורוב הפעמים אני חוטף צעקות גם.
עכשיו, אני לא גר איתו כבר כמה שנים (גרתי בהוסטל לנוער בסיכון, הייתי חצי שנה באשפוז, אחר כך פנימיה ועכשיו אני גר בהוסטל למתמודדי נפש) ופעם בשבועיים אני נוסע לסופש לבית של ההורים, אז הוא לא יודע הרבה על החיים שלי נטו כי הוא לא נמצא שם. וזה גורר את זה שהוא לא רואה כמה השתפרתי בהתנהגות שלי. הוא חושב ששהתנהגות שלי היא אותה ההתנהגות שהייתה לי בגיל 15, מה שמהצד נשמע אבסורדי כי אני בן 19 ומטופל נפשית כבר שנים. ניסיתי להסביר לו שהשתנתי, שהשתפרתי, אבל הוא פשוט לא מאמין לי. הדבר היחיד שלא השתפר בשנים האלה הוא החרדה שלי מצעקות, ואני דיי בטוח שאבא שלי הוא הסיבה העיקרית למה יש לי את החרדה הזאת מלכתחילה.
מה לעשות? הוא פשוט לא מוכן להקשיב.