אני שונאת את החיים שלי, שונאת שאני סובלת מלא, ואפילו פה לא עונים לפריקה שלי, החיים שלי שווים בכלל? (15)

ההורים שלי גרושים כבר מאז שאני בת בערך 8.
לפני שנה וחצי גם אני ואבא שלי גילינו שהוא לא אבא שלי.
בסופש היה לי עם שני ההורים ריב גדול והתקשרתי לרווחה ואמרתי להם שאני לא רוצה לגור אצל אמא שלי, אבל זה לא חדש כי עברתי לפה בלי רצוני ואני סובלת כבר שנים בגלל חבר שלה וההשפעה שלו עליה. מיום חמישי לא דיברתי איתה ואתמול בלילה היא באה ובכתה לי שהיא לא יודעת מה היא תעשה בלעדיי והיא גם בכללי אומרת שהיא תמות אם אני אעזוב כי אני הבת היחידה שלה וכזה.

אבל היו המון פעמים שהיא עשתה הצגות כאלו ואני לא יודעת כבר אם להאמין. בנוסף לכך היא אומרת שיהיה שינוי אבל כבר שנים שהיא אומרת את זה אז אני לא קונה את זה בכלל, היא גם שאלה אם מה שאני מעדיפה זה לעזוב לפנימייה או בית אומנה ואמרתי לה שכן כי אני לא מסוגלת לחיות עם חבר שלה באותו הבית, ולא אכפת לה.

גם בגיל 9 התלוננתי עליו כי הוא נתן לי כפכף לתחת "בצחוק", הוא ואמא שלי עשו (ועדיין עושים) מכות בצחוק ועירבו אותי פעם ולמרות שבכיתי וביקשתי דיי הוא לא הפסיק ועד היום היא אומרת לי שזה היה "בצחוק ובטעות" ובואו איך דבר כזה בטעות?
כדאי לי להמשיך להילחם על לעזוב? כי לא באלי להישאר.

היום בבוקר אמא שלי הייתה אצל היועצת והיא חתמה שאני אוכל ללכת לעובדת סוציאלית ברווחה מה שלא חשבנו שיקרה אז זה די חשוד..
מה אני עושה עם עצמי??