כתבתי משהו למקום מסויים שאני מפרסמת דברים שאני כותבת, מה דעתכם על זה?

כשאני יושבת עם אבא שלי,
הוא מספר לי חוויות מהחיים כנער.
איך הוא טס למקומות והכיר עוד ועוד אנשים,
גם החברים מגיל קטן שנשארו עד היום.
אמרתי לו שזה מדהים, שעוד ועוד אנשים מצטרפים למסע חיים שלו,
איך הם הפכו להיות אנשים משמעותיים בשבילו.
ואני קנאית ופחדנית.
קנאית כי גם אני רוצה לחוות את מה שאבא שלי חווה
ופחדנית כי אני מפחדת להיקשר לאנשים ואז לראות איך הם לאט לאט עוזבים אותי.
זה פחד שתמיד ישאר, לא משנה מה.
אבא שלי סיפר לי על החבר שהיה לו מגיל קטן
ופתאום באמצע החיים הוא נטש אותו,
בלי סיבה מוצדקת, בלי סיבה בכלל.
כשהוא סיפר לי על זה ניסיתי לדבר ולא הצלחתי,
הדמעות חנקו את הגרון שלי.
"זה לא בסדר שהוא לא נתן לך סיבה ללמה הוא עזב." אני אמרתי כמה וכמה פעמים.
זה מפחיד, להיקשר כל כך לבן אדם ואז לראות אותו עוזב אותך, כאילו הזכרונות לא היו קיימים לעולם.
לא מזמן קרה לי את אותו הדבר,
חברה שהייתה מאוד קרובה אליי פשוט הפסיקה לדבר.
"היא המציאה תירוץ ללנתק את השיחה."
אני לא אשקר,
זה פגע בי, כל כך פגע בי שהתחרטתי על הרגע שהכרתי אותה.
אני שונאת להיקשר לאנשים, הנה מודה.
אבל אני יודעת שזה חלק מהחיים,
שאנשים עוזבים ואחרים באים,
קל לדעת את זה, קשה להבין, לקבל ולהכיל את זה.
"הרי זה לא בסדר.. הוא לא נתן סיבה מוצדקת, הוא לא נתן סיבה."
אז אני כאן בשביל להגיד לכם,
שאם הם לא עושים מאמץ בשבילכם,
כנראה לא הייתם מספיק חשובים להם,
כי אנשים שומרים קרוב על מי שעושה להם טוב.
תנו לעצמכם את האהבה הכי גדולה שאפשר,
אל תתפשרו, תדעו מה מגיע לכם.
מכל טעות לומדים,
והנה למדתי.
בפעם הבאה אני אדע איך להתמודד בצורה יותר טובה.
כי הכל בחיים קורה מסיבה,
עוד מיליון ואחת יזכו לאהוב אתכם,
לעטוף ולחבק אתכם,
ובסוף יהיו כמה אנשים שיישארו לכל החיים,
והם לא יעזבו.
אני מבטיחה.