אני יודעת שאני צריכה להיות גאה בעצמי, אבל במקום זה אני מרגישה מושפלת..

אני בת 20 ויש לי הפרעה נפשית ולפני כמה זמן החלטתי שאני רוצה להתחיל לעבוד (אין לי ניסיון קודם בעבודה).. ואנשים "בעלי מקצוע" הציעו לי ללכת לעבודה שיקומית עם שכר של 10 שקלים לשעה. הנסיעה לשם ארוכה, ורק הנסיעה לשם עולה בערך 10 שקלים (כאילו שאני עובדת שעה לחינם).
ואני לא הסכמתי לעבוד בעבודה שיקומית.. אני לא רציתי להראות "שונה" אז יצא ששנה שלמה נתקעתי רק על הדבר הזה..
ואז ההורים שלי אמרו שאולי אני אתנדב בחנות ללא שכר (לא במקום שיקומי, אלא במקום רגיל)- בשביל שיהיה לי ניסיון ואז אני אוכל לבקש גם שכר..
ואני בכל זאת לא הסכמתי לזה.. כי זה הרגיש לי משפיל וגם אני האמנתי שאני כן יכולה להצליח.
ועכשיו אני אקצר ואגיע לסוף- בסופו של דבר יצא שקיבלו אותי לעבודה רגילה עם שכר גבוה ואני עושה משמרת מלאה וממש טוב לי בעבודה.
והעיניין הוא- שאני יודעת שאני צריכה להיות גאה בעצמי, אבל מצד שני- זה לא משפיל שאנשי מקצוע וההורים שלי בהתחלה לא האמינו בי?.
איך לשנות את "צורת החשיבה" ולהרגיש גאה?
ומה אתם חושבים על כל זה? (תודה רבה למי שקרא הכל!)