12 תשובות
אוף גם לי זה קרה
הזמן עודה את שלו
הזמן עודה את שלו
גם לי זה קרה.
בסוף זה עובר
בסוף זה עובר
שואל השאלה:
היו לי הרבה חברות ממש טובות אבל כמוה בחיים לא הייתה לי וזה מה שכל כך כואב לי
היו לי הרבה חברות ממש טובות אבל כמוה בחיים לא הייתה לי וזה מה שכל כך כואב לי
אני אוהבת אותך ילדה
שואל השאלה:
גם אני אוהבת אותך ילדה
גם אני אוהבת אותך ילדה
כבר נתתי שלוש נאומים כאלה היום חהחהחה
אנשים באים והולכים, לפעמים זה קל כי שניכם ממשיכים הלאה
אבל לפעמים צד אחד ממשיך הלאה והשני לא והתחושה של לאבד חבר טוב היא נוראה, אני יכולה להבין אותך, את התחושה של הבדידות הגעגוע, המחשבות של מה היית צריכה לעשות או מה היית צריכה להגיד..
אל תצטערי על שום דבר, תחשבי שכרגע הייתה לך חוויה טובה והיא נגמרה
מי יודע מתי תבוא עוד חוויה כזאת? הזמן עושה את שלו
אל תתני לסיטואציה אחת להשפיע על השנייה
מה זאת אומרת?
בגלל מה שהלך ביניכן את חושבת שונה על סיטואציות חברתיות וכללית על החיים,
אל תתני לזה להרוס לך אל תסגרי את עצמך תנסי להכניס אנשים חדשים לחיים שלך..
תזכרי תמיד שאלו תקופות, בשלב מסוים את תפגשי בן אדם שיכנס לך ללב כמו שהיא נכנסה...
בינתיים אני יכולה להבין את הקנאה העצב העצבים, מי יודע אולי אתן תחזרו לקשר?
אנשים באים והולכים, לפעמים זה קל כי שניכם ממשיכים הלאה
אבל לפעמים צד אחד ממשיך הלאה והשני לא והתחושה של לאבד חבר טוב היא נוראה, אני יכולה להבין אותך, את התחושה של הבדידות הגעגוע, המחשבות של מה היית צריכה לעשות או מה היית צריכה להגיד..
אל תצטערי על שום דבר, תחשבי שכרגע הייתה לך חוויה טובה והיא נגמרה
מי יודע מתי תבוא עוד חוויה כזאת? הזמן עושה את שלו
אל תתני לסיטואציה אחת להשפיע על השנייה
מה זאת אומרת?
בגלל מה שהלך ביניכן את חושבת שונה על סיטואציות חברתיות וכללית על החיים,
אל תתני לזה להרוס לך אל תסגרי את עצמך תנסי להכניס אנשים חדשים לחיים שלך..
תזכרי תמיד שאלו תקופות, בשלב מסוים את תפגשי בן אדם שיכנס לך ללב כמו שהיא נכנסה...
בינתיים אני יכולה להבין את הקנאה העצב העצבים, מי יודע אולי אתן תחזרו לקשר?
אנונימית
שואל השאלה:
תודה
תודה
היי הנה אני בלי אנונימי, תנסי ללמוד גם מטעויות שהיו לכן
תצאי החוצה תשכחי מזה
יהיה בסדר, אני פה עבורך תמיד שתצטרכי
תצאי החוצה תשכחי מזה
יהיה בסדר, אני פה עבורך תמיד שתצטרכי
שואל השאלה:
תודה אחות לא מובן מאליו
תודה אחות לא מובן מאליו
האנשים הזמניים / נעם חורב
כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לנֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי:
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי.
כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.
ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.
וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.
אנחנו גדלים עם התפיסה שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן,
כך הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.
שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.
הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.
זה לא עושה אותם פחות חשובים או פחות משמעותיים.
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -
האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.
במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי המון אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.
שנכשלנו.
שלא שמרנו עליהם מספיק.
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק - הם היו בשבילנו הנצח.
-----
אני לא יודעת אם זה עוזר, אבל זה טקסט שממש עזר לי להתגבר על משהו ממש דומה שקרה לי גם.
אם את רוצה לדבר תכתבי פה, אני אכתוב תשובה בלי אנונימי.
אני מקווה שזה עזר לך איכשהו 3>
כשהיינו ילדים לימדו אותנו לשאוף לנֶצַח.
מישהו ריסס על קירות לבנו התמימים את הגרפיטי:
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
כשמתבגרים, מבינים לאט-לאט שהנצח הזה הוא טריקי.
כי ארמונות בחול לא נשארים לנצח.
ואוכל במקרר לא נשאר לנצח.
וגם אנשים, גם אנשים לא תמיד נשארים לנצח.
אנחנו גדלים עם התפיסה שככל שמישהו מלווה אותנו יותר זמן,
כך הוא יותר משמעותי וחשוב לנו.
אבל בחיים של כולנו מסתובבים אנשים זמניים.
אנשים שלא ילכו איתנו יד ביד עד הסוף.
שנכנסו לחיינו לזמן מוגבל במטרה מסוימת.
האנשים הזמניים מגיעים בדיוק ברגע שהיינו צריכים אותם.
אנשים שכנראה לא יהיו שם כשיעלו כתוביות הסיום.
הם באים להעביר אותנו שיעור.
ללמד אותנו משהו על עצמנו.
ללחוץ לנו על איזה כפתור.
לעזור לנו להתמודד.
לראות ברור יותר.
להוות מקפצה לשלב הבא.
לשנות לנו את הפרספקטיבה.
לנצח איזה פחד.
להרים אותנו מהקרשים.
לסגור מעגל.
ואז, ברגע מסוים - הם עוזבים.
זה לא עושה אותם פחות חשובים או פחות משמעותיים.
בדפי ההיסטוריה של סיפור חיינו -
האנשים הזמניים האלה יזכו לפרק שלם, עמוק ומהותי.
במבט לאחור אני מזהה אנשים שנכחו בחיי חודשיים-שלושה ועשו בי שינוי אמיתי, השפיעו עליי, עוררו בי השראה, לימדו אותי שיעור חשוב והפילו לי המון אסימונים, יותר מאחרים שליוו אותי שנים רבות.
בגלל השאיפה האוטופית לנצח, נדמה לנו שכשהאנשים האלה יוצאים מחיינו, זה אומר שהפסדנו אותם.
שנכשלנו.
שלא שמרנו עליהם מספיק.
קשה לנו להבין שהם עשו את שלהם, ועם כל הצער שבדבר, תפקידם פשוט הסתיים.
אז מדי פעם, על כביש השִגרה המהיר, עם כל הזמני והנצחי ומה שביניהם -
חשוב לעצור, להיזכר ולהודות לאנשים הזמניים האלה שאולי לא נוכחים ביומיום שלנו, אבל לרגע קטן, מתישהו במרחבי הזמן והמרחק - הם היו בשבילנו הנצח.
-----
אני לא יודעת אם זה עוזר, אבל זה טקסט שממש עזר לי להתגבר על משהו ממש דומה שקרה לי גם.
אם את רוצה לדבר תכתבי פה, אני אכתוב תשובה בלי אנונימי.
אני מקווה שזה עזר לך איכשהו 3>
אנונימית
זה טקסט מהאינטרנט? זה מרגד
אנונימית
כןכן זה לא אני כתבתי זה משורר בשם נעם חורב שיש לו המון טקסטים יפים שאני ממש אוהבת 3>
אנונימית