דחוף! בנות שיש להן/ היה להן הפרעות אכילה

כן, לצערי
הם חושבים שבגלל שאני בעודף משקל ואוכל הרבה (למרות שאני אוכל הרבה רק בבולמוסים) אז אין לי הפרעות אכילה והם יכולים להגיד לי מתי שבא להם שאני שמן וצריך לרדת במשקל

שואל השאלה:
אויש זה נורא
מצטערת שאתה עובר את זה

אני אשרוד, העיקר שאני מקבל עזרה וטיפול

לא סיפרתי , בסופו דל דבר עבר

שואל השאלה:
איך זה עבר?

.

שואל השאלה:
^^
וואו ריגשת
את חושבת שאני יוכל להיכנס להריון אם זה בולימיה ואני במשקל תקין (בערך 3 קילו עודף)
אני רוצה לספר אבל זה קשה
^^^
מה הם באמת לא האמינו?
אין לי מושג מה אני עושה אם זה יקרה

אין לי, אבל לאחותי היה.
הם פשוט שמו לב שהיא ממש רזתה ואז הם היו צריכים לעשות בדיקה בבית חולים וראו שהיא ממש בתת משקל והיא התאשפזה לשמונה חודשים.

זו הייתה תקופה נוראית גם בשבילי, גם בשבילה וגם בשביל כל המשפחה שלי, אז תיזהרו כי נורא קל ליפול להפרעות אכילה.
תאכלו מסודר, אם אתן מרגישות שאתן צריכות/רוצות להרזות לכו לתזונאי/ת או למישהו שמבין בזה.

אני אמנם בן אבל יש לי בולמיה
ניסיתי לספר להורים אחרי כ6 שנים מאז שזה התחיל, אבל הם לא מאמינים לי, מזלי הוא שאני בן 19 ויכול לגשת לבד לטיפולים

אני לא סיפרתי אבל רציתי ואני עדיין רוצה לספר

את מוזמנת לדבר איתי ^ אני פה בשבילך3>

אני בת 18 עוד מעט ושוקלת 40
ההורים שלי יודעים כי זה מאז ותמיד זה היה
הם מכניסים לי אוכל לחדר שאני אוהבת וקונים לי במיוחד דברים שאני אוכלת כי אני לא אוכלת כמעט כלום
וזהו זה בעיקר קשוח שאין מה לאכול ואת רעבה למות

שואל השאלה:
^^
מצטערת שאת עוברת את זה
את לא רוצה ללכת לטיפול?

סיפרתי ליועצת של הבית ספר והיא דיברה עם אמא שלי
זה היה בערך אחרי חצי שנה שהתמודדתי עם זה ומקווה לצאת מזה

היי, לי היה קשה ממש לספר אבל בסופו של דבר עם הרבה עזרה מהפסיכולוגית שלי פשוט אמרתי.. ותקשיבי, לפני איזה שבועיים היה לי שבוע של אכילה מטורפת ואמרתי זהו אני יוצאת מיזה ואמא שלי ממש שמחה והכל אבל לא באמת יצאתי מיזה כי אחרי שבוע הכל חזר להתחלה ואיפו קצת מדרדר.. ועכשיו חזר בי שוב הפחד לספר לה אבל היא יודעת נראלי. קיצר לא משנה , פשוט תספרי וזהו אין לך מימה לפחד למרות שזה דיי מפחיד
מקווה שעזרתי 3>

מישהו התקשר ואמר להם חח.

שואל השאלה:
^^
אני מנסה אבל זה קשה
^
מה זאת אומרת מישהו התקשר? הלחצת אותי

לא אובחנתי אבל אמא שלי שמה לב שאני בקושי אוכלת ומרזה אבל אני מנסה להשתפר

תאמת שהייתי בהתחלה, לא אכלתי בערך שבוע ואז אמא שלי שמה לב שאני לא יושבת איתם בארוחות או שמתי שצריך לאכול אני מתחמקת ויוצאת מהבית לחברים או משהו. זה קרה כבר בערך 4 פעמים וכל פעם הם דוחפים לי אוכל בכוח שכבר התייאשתי ואני אוכלת כל פעם קצת. אז יצא מצב שלא סיפרתי להם הם פשוט שמו לב.

לא סיפרתי להם פשוט לקחו אותי לרופאה שלי כי הייתי חלשה בטירוף ולא יכולתי בכלל לתפקד (הם כבר חשדו שיש לי הפרעת אכילה) קיצר משם קיבלתי הפנייה למרפאה ולהפרעות אכילה וככה ההורים שלי יודעים חח

^^קקי קקי פוק פוק קקי

ההורים שלי ראו את ההפרעה עליי, לא הייתי צריכה לספר להם. אמא שלי גילתה הבנה ורגישות מאוד גבוהים, אבא שלי התקשה להבין ועד היום מתקשה. אני כבר 3 שנים עם ההפרעה.
בהתחלה אנורקסיה צמצומית
אחר כך בולמיה
ועכשיו, אחרי רגרסיה דיי ארוכה, אני עוד פעם עם אנורקסיה רק מסוג טיהורית

אמא שלי הבינה שאני לא אוכלת כלום וכל הזמן דחפה לי אוכל , ראתה שאני כל חמש דקות עולה על המשקל , מדברת הרבה על רזון .
בסופו של דבר היא גילתה וכעסה עליי בטירוף , המשכתי עם זה .
היא רצתה ללכת לעשות לי בדיקת דם(לא עשיתי אבחון) כדי לבדוק אם חסרים לי חומרים בגוף וכמובן סרבתי .
עכשיו אני אוכלת אבל עדיין לא בכמויות שצריך.

שואל השאלה:
ומה לעשות אם ההורים שלי לא שמים לב?

תספרי להם
אם את מתביישת כמוני(למרות שאין מה להתבייש) אז תגידי למישהו אחר שיגיד להם כמו שאני עשיתי שסיפרתי ליועצת

אם את רוצה שהם ישימו לב מבלי לומר להם הם בסופו של דבר ישימו לב, כמו שרשמתי אני גרה רק עם אבא שלי אז הוא גם ממש לא שם לב בהתחלה,
אבל הוא עשה אחד ועוד אחד והבין שאין סיכוי שמזה שאני כל היום בבית אני מרזה ברמה כזאת,
הוא ניסה לדבר איתי והוא היה עדין בנושא הוא לא ניסה לדחוף או להלחיץ לפחות עד כמה שאפשר בנושא הזה,
יש לי תקופות שהן טובות ויש לי תקופות שהן רעות אז אפשר לומר שאני מסתדרת עד כמה שאפשר להסתדר,
אם את רוצה באמת שהם ישים לב תאמרי להם את זה, תגידי להם,
אם את באמת במצב שאת רוצה לשנות את זה ואת מרגישה שאת יכולה ויש בך את הכח רצון תאמרי להם את זה,
אין בזה בושה בכלל וממש לא,
אולי הם אלה שיוכלו לעזור לך לפני שזה יגיע למצב שהוא בלתי הפיך.

שואל השאלה:
תודה אני ינסה

לא סיפרתי, במקרה אמא שלי מצאה משהו שרשמתי על זה והיא שאלה אותי, אמרתי לה שכן.. מגיל קטן ועד עכשיו אני עם הפרעות אכילה, היא הייתה בטוחה שזה הפסיק כי מולה הייתי אוכלת וכשהיא לא הייתה שמה לב הייתי נותנת לכלב שלי לאכול את מה שנשאר.. תנסי לדבר איתה, אל תהיי כמוני זה חשוב להיות פתוחים עם ההורים לגבי דברים כאלה❤

ההורים שלי הבינו לבד אז לא הייתה לי בעיה עם זה

לא סיפרתי... פחות או יותר סיפרו לי
ראיתי בפעמים הראשונות שאמא שלי כתבה לאבא שלי בוואצאפ שאני מרעיבה את עצמי ואנורקסית(מה שלא נכון) אבל כן הם פחות או יותר החליטו לבד.
כאילו אני יודעת בגלל שתמיד הייתי בקבוצות פרו אנה וכזה
וגם הם יודעים כי הם ראו את הירידה הגדולה במשקל אבל אף פעם לא אמרתי להם בפרצוף שיש לי בעיות עם אוכל וגם הם לא בדיוק אמרו לי.
אז אנחנו יודעים פשוט אף אחד לא אומר את זה. אבל לשאלה שלך בסך הכל כנראה שאם הם לא היו שמים לב לא הייתי מספרת בשום שלב

סיפרתי אחרי שנה וחצי
אחרי שנה אמא שלי כבר קצת חשדה בעצמה אבל פקחה עליי יותר עיניים ושאלה אותי כל פעם אם אכלתי.. ואז סיפרתי חצי שנה אחרי

לא סיפרתי בערך כבר שנתיים או אפילו יותר גם לא מתכוונת לספר

וואו אנונימית זה נוראי מה את רצינית

לא סיפרתי, אבא שלי גילה על זה לבד,
אני מתמודדת עם זה בעצמי, אפשר לומר שזה יותר קל לי ככה, קשה לי מאד לומר ולדבר או להיפתח לאנשים בכלליות,
בחיים לא הגעתי למצב שאני מדברת על הנושא הזה עם מישהו או מישהי כי אני לא נותנת למצב הזה להגיע,
אני לא ממש אוהבת לדבר על עצמי ואני גם לא מראה את הצד הזה שלי באנשים, כרגע בחופש זה הרבה יותר קל כי אני לא יוצאת מהחדר אז אני לא נפגשת עם אחרים,
אבל אבא שלי מנסה לגרום לדברים להיות יותר טובים בשבילי והוא מנסה באמת הכל מבלי להפחיד אותי יותר מדי אבל אני לא נותנת לו להתקרב יותר מדי,
פשוט מקווה שאני אפתור את זה בעצמי.

מכר שלי התקשר אליהם...

שואל השאלה:
תודהה
ממש לא חפרת
אני מקווה שאני יצליח

ואם תאמיני בעצמך מספיק, את תצליחי

את רןצה לשלוח לי הודעה בפרטי ? אני מרדּכי צ'יבוטרו. אני בת כמובן חח. ואשמח לדבר איתך מאוד.

שואל השאלה:
אני אשמח

מעולם לא סיפרתי להם, הם גילו כשהריצו אותי לבית החולים וגילו את זה בעצמם. שקלתי 40 בגיל 16 כשהייתי 1.64, לבשתי רק בגדים בכמה מידות גדולות מדי בשבילי כך שאף אחד לא ישים לב. הרופאים אמרו לי ולהורים שלי שהגעתי למצב בלתי הפיך ושלעולם לא אוכל להיכנס להריון שוב. מסתבר שתת משקל יכול להרוס לך את הרחם ולמנוע ממך להיכנס להריון לנצח. מגיל 12 היו לי רק שני חלומות, למצוא את הבעל המושלם ולגדל שלושה ילדים שאני ובעלי המושלם הבאנו. החלום הזה התנפץ כמו הרצון שלי לחיות. שנתיים לאחר מכן ועדיין קשה לי לספר את הסיפור הזה בלי לבכות

שואל השאלה:
רגע יש 2 עם אותו שם

בכיף :)
ואני מציעה לך ראשית - לא לחתור מייד לחיים של הבראה. אלא בצעדים קטנים.
אני למשל, חותרת למטרה שהיא גדולה מאוד, אבל היא לא להבריא. אני חותרת לחיים באיזון לצמד ההפרעה, חיים שבהם אני שולטת בה.

קודם כל, אני ממש גאה בך שאת חושבת על עצם הרעיון של שיתוף ההורים.
לקח לי הרבה זמן להבין בעצמי שיש לי הפרעת אכילה. בהתחלה הלכנו לרופאת משפחה, והיא אמרה להורים שלי שהיא חושבת שאני סובלת מההפרעה - אבל אני הכחשתי.
בסוך הבנתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה לבד - פניתי להורים שלי, ואמרתי להם עם מה אני מתמודדת.
התחלתי טיפול פסיכולוגי (פסיכיאטרי לא יכלתי בגלל משקל נמוך ) וטיפול אתל דיאטנית פעם בשבוע.
זה היה קשה, ובסוף נאלצתי להגיע לאשפוז.
אני חושבת שלשתף את ההורים פותח דלת לפתיחות בעוד נושאים. וגורם ליותר ביטחון ונוחות (לפחות אצלי, לא מכלילה)
אני ממש ממליצה לך להעזר באיש מבוגר ולבקש עזרה מקצועית, זה יהיה לטובתך, את יכולה למנוע את ההדרדרות כשמישהו לוקח את השליטה לידיים שלו ומסייע לך.
אני מאחלת לך שתעשי את זה, ושזה יועיל לך.
כמובן שתסבירי להורים שלך אילו דברים מפריעים לך שהם אומרים, למשל : אני ביקשתי שלא יגידו לי כלום. לא : את אוכלת טוב, את נראית טוב, את רזה, את שמנה, את בריאה.
ביקשתי שלא ידברו איתי על זה, והם ממש כיבדו והבינו - אך אם אין לך את האומץ להגיד בעצמך, פני לאיש מבוגר שאת סומכת עליו שיוכל לגשר. לי זה גם עזר לספר לחברה טובה שאני סומכת עלייה - היא באה אליי ועזרה לי כשהיה לי קשה.
המון בהצלחה :)

נ.ב סליחה על החפירות

וככה זה גם פחות מלחיץ כשחושבים על זה

^ גם אני בדיוק כמוך (רק שעוד לא החלמתי ):

קודם כל, סליחה שאת עוברת את זה. אף אחד לא צריך לסבול מהפרעות אכילה.

אם את מרגישה שיש לך הפרעות אכילה, חשוב מאוד לשתף את ההורים או מבוגר אחראי. תנסי לדבר עם ההורים שלך ותסבירי להם שאת מרגישה שיש לך הפרעת אכילה ותנסי להסביר להם שזה באמת מקשה עלייך ושקשה לך להתמודד עם זה לבד, אם את רואה שהם מבינים, תבקשי שיקחו אותך לטיפול.. אם הם לא יקחו אותך ברצינות (שזה ממש מזעזע אגב ולא לגיטימי), תנסי לדבר עם מבוגר אחראי אחר, לדוגמה- יועץ או יועצת בבית הספר/ מורה.. מומלץ לספר למבוגר במסגרת בית הספר כי יש להם חובה לעזור ואם הם ידברו עם ההורים יכול להיות שהם יגרמו להם להבין שזה לא נושא לצחוק עליו, בנוסף- רוב בתי הספר מסבסדים טיפולים פסיכולוגיים ואני חושב שלפעמים גם פסיכיאטרים.

מקווה שהמצב ישתפר3>

היי זאת אני, תשלחי לי הודעה

היי מהממת! החלמתי מהפרעות האכילה שהיו לי במשך כשלוש שנים בסהכ לפני ככמה חודשים. קודם כל את חזקה ואלופה וזה שאת רוצה לדעת איך לספר להם בצורה הכי טובה ומוצלחת זה אומר עלייך כל כך הרבה. הייתה לי אנורקסיה על הקו בינה לבין אורתורקסיה (רק מאכלים בריאים). אני ממליצה לך פשוט לשבת איתם ביחד בסלון ולהסביר להם שאת מרגישה שההתנהגות שלך עם אוכל לא רגילה, שקשה לה לאכול, שאת לא אוהבת את עצמך ואת הגוף שלך, שקשה לך!! בטוחה שהם יבינו, יחבקו אותך ויפנו אותך לטיפול שכל כך יעזור לך! אל תפחדי❤ תלכי לפסיכולוגית ולדיאטנית קלינית, אחת תעזור לך עם הנפש והשנייה עם ההחלמה של הגוף. בהצלחה אהובה

אני אישית לא סיפרתי לא יודעת אם זה טוב או רע זה שלא סיפרתי .
אבל בחרתי להשאיר לעצמי ולדאוג שאם אחזור למצב הזה יהיה מישהו שיודע ויעזור לי

צריך לדחוף עד הסוף את הפחד ואת החרדה מהאוכל! רק ככה מנצחים❤ הלכתי לאכול מלא אוכל בארוחת שישי ;)