18 תשובות
אני חושבת שכדאי שתדברי איתו על זה. הוא בטח דואג לך כל כך שהוא שכח שאת בן אדם אמיתי והוא לא רוצה שההפרעות אכילה יחזרו. אני בטוחה שהוא אוהב אותך ודואג לך הרבה אז כדאי שתדברי איתו על זה ותסבירי לו שזה קשה לך, ושאת מרגישה שהם רואים אותך רק כמשקל ולא כבן אדם עם רגשות ושאת מרגישה זוועתי. תגידי לו שאת רוצה להמשיך לשמור על עצמך אבל זה קשה שהם לא נותנים לך תמיכה ורק דוחפים אוצך עוד יותר ותגידי לו שאת מעריכה את הדאגה שלהם אלייך. אל תתני להם להרגיש אנשים רעים, תסבירי שאת מעריכה שהם דואגים לך אבל זה קשה לך ככה. תפרקי להם הכל ואני בטוחה שהם יבינו.
תנסי להעלות את זה מול ההורים שלך, תסבירי להם שקשה לך, למרות שאת מחלימה ונאבקת, כמו שכתבת פה יפה את קורסת נפשית ופיזית, המחלה והתפריט שלך מתנגשים וזה מקשה עלייך, את מדהימה ולכל דבר שתצטרכי אני פה :)
היי
תנסי להגיד מה שאמרת פה להורים שלך.
וגם לגביי טיפים ולהתייעץ חופשי איתי מוזמנת לפנות אליי בפרטי
ואני מבטיח שאני אעזור לך ואהיה חבר שלך(ידיד)
תנסי להגיד מה שאמרת פה להורים שלך.
וגם לגביי טיפים ולהתייעץ חופשי איתי מוזמנת לפנות אליי בפרטי
ואני מבטיח שאני אעזור לך ואהיה חבר שלך(ידיד)
לצערי גם לי היו הפרעות אכילה שלמזלי מאחורי.
אני חושבת שההורים שלך פועלין בצורה לא נכונה כי לפי מה שאת מתארת, את מודעת לכך שמה שקורה לא בסדר ופועלת לשנות אותו.
אני חושבת שכדי לך להסביר להם ולהפסיק להתייחס אליהם, לחץ לא תורם להבראה מהפרעת אכילה,להפך הוא מגביר אותה וגורם להסתיר.
תקחי את הזמן שלך ותזכרי שהכי חשוב זה שתרגישי טוב ותוכלי את כל הארוחות ביום אפילו אם זה יהיה מנות קטנות.
משקל זה לא הכל פה,ההרגשה הפיזית והנפשית שלך הכי חשובה.
אני חושבת שההורים שלך פועלין בצורה לא נכונה כי לפי מה שאת מתארת, את מודעת לכך שמה שקורה לא בסדר ופועלת לשנות אותו.
אני חושבת שכדי לך להסביר להם ולהפסיק להתייחס אליהם, לחץ לא תורם להבראה מהפרעת אכילה,להפך הוא מגביר אותה וגורם להסתיר.
תקחי את הזמן שלך ותזכרי שהכי חשוב זה שתרגישי טוב ותוכלי את כל הארוחות ביום אפילו אם זה יהיה מנות קטנות.
משקל זה לא הכל פה,ההרגשה הפיזית והנפשית שלך הכי חשובה.
אנונימית
תראי הם בסך הכל מודאגים והם רוצים שתחלימי, הם לא רוצים ברעתך
אבל את חייבת להסביר להם שיש לך תפריט מדיאטן, איש מקצוע שמבין מה הטיפול המתאים לך
תגידי להם שהוא איבחן מה המצב שלך והוא זה שקבע מה את צריכה וכמה את צריכה לאכול
את לא תאכלי יותר ממה שאת צריכה, שלא יהיה לך נזק
אבל את חייבת להסביר להם שיש לך תפריט מדיאטן, איש מקצוע שמבין מה הטיפול המתאים לך
תגידי להם שהוא איבחן מה המצב שלך והוא זה שקבע מה את צריכה וכמה את צריכה לאכול
את לא תאכלי יותר ממה שאת צריכה, שלא יהיה לך נזק
^ מה הבעיה שלך?
את מוזמנת לפנות אליי בפרטי. אשמח לעזור לך. את מקסימה ובהחלט העניין של האוכל הוא לא מה שחשוב אלא ההתייחסות הנפשית כלפי כל הדבר הזה. נשמע שלא באמת מבינים ומכילים אותך חוץ מלהכריח אותך לאכול. ולהחלים מכזה דבר זה הרבה יותר מסתם לאכול. זה שינוי חשיבה מטורף.
אני גאה בך על הדרך שלך❤
את מוזמנת לפנות אליי בפרטי. אשמח לעזור לך. את מקסימה ובהחלט העניין של האוכל הוא לא מה שחשוב אלא ההתייחסות הנפשית כלפי כל הדבר הזה. נשמע שלא באמת מבינים ומכילים אותך חוץ מלהכריח אותך לאכול. ולהחלים מכזה דבר זה הרבה יותר מסתם לאכול. זה שינוי חשיבה מטורף.
אני גאה בך על הדרך שלך❤
את בטיפול?)^: (אצל הפסיכולוג) אם לא אז תבקשי ואם כן אז תגידי לו ואני מאמינה שהוא ישב איתם לשיחה
יש לך תוכניות כשתסיימי בית ספר? שירות לאומי, צבא? אני מאמינה שזה יוריד את השליטה שלהם עלייך
אני יודעת שזאת שאלה מעצבנת אבל ניסית לשבת ולדבר איתם?
ממש להגיד את מה שכתבת כאן עכשיו?
אני מבטיחה שזה יהיה מאחורייך, הכל יהיה בסדר, הכל משתפר אני מבטיחה.
באמת באמת.
יש לך תוכניות כשתסיימי בית ספר? שירות לאומי, צבא? אני מאמינה שזה יוריד את השליטה שלהם עלייך
אני יודעת שזאת שאלה מעצבנת אבל ניסית לשבת ולדבר איתם?
ממש להגיד את מה שכתבת כאן עכשיו?
אני מבטיחה שזה יהיה מאחורייך, הכל יהיה בסדר, הכל משתפר אני מבטיחה.
באמת באמת.
היי , קודם כל אני מצטערת לשמוע אני יודעת שזה לא קל אבל אני מאמינה שבסוף את תצליחי להתגבר על ההפרעה הזאתי.
תגידי להורים שלך שזאת עובדה שכאשר הגוף שלך נלחם במחלה ובו זמנית מעכל המון מזון זה מאוד מקשה עליו לבצע את 2 הפעולות בו זמנית, כך שזה יכול לגרום לך לקושי בעיכול של האוכל או לחלות ליותר זמן.
תגידי להם כל מה שאת מרגישה ותבקשי להעלות את כמות האוכל בהדרגה ולא בפעם אחת.
אל תשכחי שהם דואגים לך ובגלל ההפרעת אכילה שלך קשה להם לסמוך עלייך עם אוכל והם מפחדים שתפגעי בעצמך אז קשה להם לסמוך עלייך ולהאמין לך כשאת אומרת שאת שבעה, אולי הם חושבים שאת פשוט רוצה לאכול פחות בשביל להיות רזה.
אז אני מציעה לך להבטיח להם שתאכלי כמו שהתזונאי המליץ ואם יש לך עוד מקום את תלכי לקחת משהו בעצמך לידם.
**אזהרת טריגר הפרעות אכילה** (אבל בהמשך יש משהו שיכול לעזור למתמודדים עם הפרעת אכילה לגבי שיפוט עצמי)-
אני יודעת איך זה מרגיש, לעומת המקרה שלך, אצלי ההורים שלי לא לחצו עליי לאכול, דווקא אמא שלי לחצה עליי לאכול פחות וזה מה שגרם לי לטריגר ולאכילה פחותה.
אחר כך קלטתי שחסר לי ברזל, זה מה שגרם לי לרצות לאכול יותר, הבנתי שאני לא בריאה כמו שחשבתי, אז כשניסיתי לאכול כמות נורמאלית של קטניות פשוט התפוצצתי.
בהתחלה אכלתי בעיקר קטניות עם ברזל (אני צמחונית), כי היה לי קשה להכניס אוכל נוסף והרגשתי שזה מה שאני הכי צריכה.
אחר כך (אחרי שבועיים-3) התחלתי להרגיש יותר בנוח ופחות מפוצצת והתחלתי להכניס עוד אוכל.
מהר מאוד העלתי את כמות הקלוריות לכמות נורמאלית, פשןט ברגע שאת עוברת את ההתחלה הקשה כבר נפתח לך התאבון ובגלל החוסר שיש לגוף שלך את פשוט אוטומטית תיהיי יותר רעבה ותתחילי לאכול כמו שצריך בלי שזה יהיה לך כבד יותר.
עכשיו אני אוכלת כפול מפעם ועליתי במשקל 5 קילו אבל זה ממש טוב כי עכשיו אני הרבה יותר בריאה מהרבה בחינות- מבחינת המחזור (לפני זה לא היה לי), מבחינת הכושר שלי (לפני זה הייתי כמעט מתעלפת לפעמים), מבחינת המצב הנפשי שלי (אני מסבירה למטה את השינוי)
אכלתי היום 4 עוגיות, 3 משולשי פיצה, 4 רוזלחים
וזה לא שאני מעודדת כאן הגזמה, אבל זה יום שישי והיה באלי להנות עם המשפחה מהכל והיה לי טעים אז אכלתי כמה מכל דבר.
אני יודעת שיכולתי להתנהל יותר טוב, הייתי מפוצצת אחרי זה אז לא הרגשתי הכי טוב *פיזית*, אבל אני גאה לאמר שיש לי 0% כעס על עצמי ואני מרגישה נפשית סבבה, כי הבנתי שכעס לא עוזר ואני סומכת על עצמי.
ראיתי איך פיזית לאכול הרבה אוכל מעובד גרם לי להרגיש ואני אוטמטית אזכור את החוויה הזאת כלא נעימה ואדע בפעם הבאה שאני יכולה להכין כל שבוע את העוגיות שלי (וככה לאכול עוגיה 1 אן 2 ביום ולא 4, אכלתי 4 כי התגעגעתי אליהן והרגשתי שאחר כך הן יגמרו ולא יהיה לי עוד, אם אהפוך אותן למשהו שתמיד יש אז אני לא ארצה לאכול כל יום 4 אם הבנתם אותי).
לגבי הפיצה והרוזלחים- אני יכולה בפעם הבאה להקשיב לתחושת שובע ורעב שלי ולקחת כמה רוזלחים הבייתה ליום אחרי זה במקום לאכול 4 כשאני כבר דיי מפוצצת מהפיצה.
שימו לב לשפה שלי- אני מדברת על העתיד, לא על העבר, על מה שעשיתי.
אני לא כועסת על מה שאכלתי היום, אני לא אומרת "הייתי צריכה", אני השתדלתי להקשיב לגוף שלי, עשיתי את הכי טוב שלי ומותר לי לטעות גם כשאני עושה את הכי טוב שלי.
כמו שלמדתי כמו שצריך למבחן בתנ"ך אבל בכל זאת נכשלתי, ובסוף הציון הסופי היה 85 שזה סבבה לגמרי, אז ככה, החיים לא צריכים להיות 100% בריאים או מושלמים וגם 80% בריא זה בסדר.
סוכר זה דבר ממכר אז הרגשתי שאני רוצה עוד ועוד ואז התעלמתי מההרגשת שובע שלי, וזה בסדר כי בפעם הבאה אני אזכור את מה שקרה, כמו שעשיתי פעם, פעם לפני כל ההפרעות אכילה ידעתי איזה כמויות נעים לי לאכול ולכן אני יודעת שזה אפשרי ושאני מסוגלת לעשות את זה, צברתי ניסיון עכשיו ואני אדע להתנהל אחרת.
אני כל כך גאה בעצמי שהגעתי למסקנה הזאת, אם לפני חצי שנה הייתי חושבת "ואי למה עשיתי את זה" "למה אני ככה" "איך אני אפסיק אם זה אם אני בכל פעם מאכזבת את עצמי שוב ושוב??".
אני זוכרת שביום הולדת 3 של האחיין שלי זה כל מה שחשבתי עליו ורק רציתי ללכת הבייתה ולבכות ולכעוס על עצמי.
למה? במה זה יועיל לי?
חשבתי שלחשוב על זה יעזור לי להפסיק לעשות את זה, חשבתי שאם "אתעלם" מזה אז אני אמשיך לאכול בצורה הזאת.
אז הינה גישה אחרת, לא להתעלם, אלא לשכוח מתרבות הדיאטות ולהתמקד באיך שהרגשתי פיזית ולסמוך על עצמי שאשנה את ההרגל הזה אם הוא גרם לי להרגיש פיזית לא טוב.
עכשיו אני מקבלת את זה שטעות חמורה 1 שגרמה לי להתפוצץ *לא שווה* מלא טעויות כאלה.
נראלי שקצת חרגתי מהנושא של השאלה אבל אני מקווה מאוד שזה יעזור לאנשים עם הפרעות אכילה, זה מה שלמדתי והתהליך שעשיתי בחצי שנה וכתבתי כאן את הדברים שהשתנו אצלי וכל מיני נקודות מבט ואני מקווה שזה שינה אצלכם משהו בדפוס המחשבה.
אני חושבת שאם רוצים ללמוד לעשות משהו, צריך ללמוד אותו ממישהו שכבר עשה אותו.
אז אני החלמתי מהפרעות אכילה (פחות או יותר, קשה לי עדיין להגיד ש100% כי הגעתי למסקנות האלה לא מזמן).
משהו שעזר לי זה לעקוב בכל רשת רק אחרי אנשים אמיתיים ובריאים נפשית שגורמים לי להרגיש בטוחה ובנוח ולא גורמים לי להרגיש רע לגבי הבחירות שלי לגבי אוכל.
נורה אדומה מבחינתי זה אנשים שאומרים שהם אוכלים כמות קלוריות מסויימת שנשמעת לי קטנה מידי או שהם ממציאים לעצמם חוקים נוקשים עם אוכל ומשתפים את העוקבים ואז הם בעצם גורמים לי לשאול "רגע ומה איתי?" "אני אוכלת יותר מיזה, אולי כדאי לי גם לאכול פחות שוקולד?"
אז לאנשים כאלה עשיתי אנפולואו.
התחלתי לעקוב אחרי אנשים אמיתיים, למשל שיינאז (מהאינטגרם), ועוד מלא תזונאיות או אנשים שלומדים תזונה או נטורפתיה וכו שאני כבר לא זוכרת את השמות שלהם.
גם בתיק תוק, והורדתי עוקבים גם לבנות שהגוף שלהן רזה ברמה שאני יודעת שבשביל להראות כמוהן אני אצתרך לוותר על יותר מידי דברים.
עכשיו כל מה שאני רואה זה הגוף שיש לי, האוכל הטעים שיש לי, מחשבות חיוביות לגבי אוכל, אין פחד ממנו כי אני יודעת שאני מסוגלת לחזור לשגרה כרגיל בלי צורך לקזז מחר.
תגידי להם כל מה שאת מרגישה ותבקשי להעלות את כמות האוכל בהדרגה ולא בפעם אחת.
אל תשכחי שהם דואגים לך ובגלל ההפרעת אכילה שלך קשה להם לסמוך עלייך עם אוכל והם מפחדים שתפגעי בעצמך אז קשה להם לסמוך עלייך ולהאמין לך כשאת אומרת שאת שבעה, אולי הם חושבים שאת פשוט רוצה לאכול פחות בשביל להיות רזה.
אז אני מציעה לך להבטיח להם שתאכלי כמו שהתזונאי המליץ ואם יש לך עוד מקום את תלכי לקחת משהו בעצמך לידם.
**אזהרת טריגר הפרעות אכילה** (אבל בהמשך יש משהו שיכול לעזור למתמודדים עם הפרעת אכילה לגבי שיפוט עצמי)-
אני יודעת איך זה מרגיש, לעומת המקרה שלך, אצלי ההורים שלי לא לחצו עליי לאכול, דווקא אמא שלי לחצה עליי לאכול פחות וזה מה שגרם לי לטריגר ולאכילה פחותה.
אחר כך קלטתי שחסר לי ברזל, זה מה שגרם לי לרצות לאכול יותר, הבנתי שאני לא בריאה כמו שחשבתי, אז כשניסיתי לאכול כמות נורמאלית של קטניות פשוט התפוצצתי.
בהתחלה אכלתי בעיקר קטניות עם ברזל (אני צמחונית), כי היה לי קשה להכניס אוכל נוסף והרגשתי שזה מה שאני הכי צריכה.
אחר כך (אחרי שבועיים-3) התחלתי להרגיש יותר בנוח ופחות מפוצצת והתחלתי להכניס עוד אוכל.
מהר מאוד העלתי את כמות הקלוריות לכמות נורמאלית, פשןט ברגע שאת עוברת את ההתחלה הקשה כבר נפתח לך התאבון ובגלל החוסר שיש לגוף שלך את פשוט אוטומטית תיהיי יותר רעבה ותתחילי לאכול כמו שצריך בלי שזה יהיה לך כבד יותר.
עכשיו אני אוכלת כפול מפעם ועליתי במשקל 5 קילו אבל זה ממש טוב כי עכשיו אני הרבה יותר בריאה מהרבה בחינות- מבחינת המחזור (לפני זה לא היה לי), מבחינת הכושר שלי (לפני זה הייתי כמעט מתעלפת לפעמים), מבחינת המצב הנפשי שלי (אני מסבירה למטה את השינוי)
אכלתי היום 4 עוגיות, 3 משולשי פיצה, 4 רוזלחים
וזה לא שאני מעודדת כאן הגזמה, אבל זה יום שישי והיה באלי להנות עם המשפחה מהכל והיה לי טעים אז אכלתי כמה מכל דבר.
אני יודעת שיכולתי להתנהל יותר טוב, הייתי מפוצצת אחרי זה אז לא הרגשתי הכי טוב *פיזית*, אבל אני גאה לאמר שיש לי 0% כעס על עצמי ואני מרגישה נפשית סבבה, כי הבנתי שכעס לא עוזר ואני סומכת על עצמי.
ראיתי איך פיזית לאכול הרבה אוכל מעובד גרם לי להרגיש ואני אוטמטית אזכור את החוויה הזאת כלא נעימה ואדע בפעם הבאה שאני יכולה להכין כל שבוע את העוגיות שלי (וככה לאכול עוגיה 1 אן 2 ביום ולא 4, אכלתי 4 כי התגעגעתי אליהן והרגשתי שאחר כך הן יגמרו ולא יהיה לי עוד, אם אהפוך אותן למשהו שתמיד יש אז אני לא ארצה לאכול כל יום 4 אם הבנתם אותי).
לגבי הפיצה והרוזלחים- אני יכולה בפעם הבאה להקשיב לתחושת שובע ורעב שלי ולקחת כמה רוזלחים הבייתה ליום אחרי זה במקום לאכול 4 כשאני כבר דיי מפוצצת מהפיצה.
שימו לב לשפה שלי- אני מדברת על העתיד, לא על העבר, על מה שעשיתי.
אני לא כועסת על מה שאכלתי היום, אני לא אומרת "הייתי צריכה", אני השתדלתי להקשיב לגוף שלי, עשיתי את הכי טוב שלי ומותר לי לטעות גם כשאני עושה את הכי טוב שלי.
כמו שלמדתי כמו שצריך למבחן בתנ"ך אבל בכל זאת נכשלתי, ובסוף הציון הסופי היה 85 שזה סבבה לגמרי, אז ככה, החיים לא צריכים להיות 100% בריאים או מושלמים וגם 80% בריא זה בסדר.
סוכר זה דבר ממכר אז הרגשתי שאני רוצה עוד ועוד ואז התעלמתי מההרגשת שובע שלי, וזה בסדר כי בפעם הבאה אני אזכור את מה שקרה, כמו שעשיתי פעם, פעם לפני כל ההפרעות אכילה ידעתי איזה כמויות נעים לי לאכול ולכן אני יודעת שזה אפשרי ושאני מסוגלת לעשות את זה, צברתי ניסיון עכשיו ואני אדע להתנהל אחרת.
אני כל כך גאה בעצמי שהגעתי למסקנה הזאת, אם לפני חצי שנה הייתי חושבת "ואי למה עשיתי את זה" "למה אני ככה" "איך אני אפסיק אם זה אם אני בכל פעם מאכזבת את עצמי שוב ושוב??".
אני זוכרת שביום הולדת 3 של האחיין שלי זה כל מה שחשבתי עליו ורק רציתי ללכת הבייתה ולבכות ולכעוס על עצמי.
למה? במה זה יועיל לי?
חשבתי שלחשוב על זה יעזור לי להפסיק לעשות את זה, חשבתי שאם "אתעלם" מזה אז אני אמשיך לאכול בצורה הזאת.
אז הינה גישה אחרת, לא להתעלם, אלא לשכוח מתרבות הדיאטות ולהתמקד באיך שהרגשתי פיזית ולסמוך על עצמי שאשנה את ההרגל הזה אם הוא גרם לי להרגיש פיזית לא טוב.
עכשיו אני מקבלת את זה שטעות חמורה 1 שגרמה לי להתפוצץ *לא שווה* מלא טעויות כאלה.
נראלי שקצת חרגתי מהנושא של השאלה אבל אני מקווה מאוד שזה יעזור לאנשים עם הפרעות אכילה, זה מה שלמדתי והתהליך שעשיתי בחצי שנה וכתבתי כאן את הדברים שהשתנו אצלי וכל מיני נקודות מבט ואני מקווה שזה שינה אצלכם משהו בדפוס המחשבה.
אני חושבת שאם רוצים ללמוד לעשות משהו, צריך ללמוד אותו ממישהו שכבר עשה אותו.
אז אני החלמתי מהפרעות אכילה (פחות או יותר, קשה לי עדיין להגיד ש100% כי הגעתי למסקנות האלה לא מזמן).
משהו שעזר לי זה לעקוב בכל רשת רק אחרי אנשים אמיתיים ובריאים נפשית שגורמים לי להרגיש בטוחה ובנוח ולא גורמים לי להרגיש רע לגבי הבחירות שלי לגבי אוכל.
נורה אדומה מבחינתי זה אנשים שאומרים שהם אוכלים כמות קלוריות מסויימת שנשמעת לי קטנה מידי או שהם ממציאים לעצמם חוקים נוקשים עם אוכל ומשתפים את העוקבים ואז הם בעצם גורמים לי לשאול "רגע ומה איתי?" "אני אוכלת יותר מיזה, אולי כדאי לי גם לאכול פחות שוקולד?"
אז לאנשים כאלה עשיתי אנפולואו.
התחלתי לעקוב אחרי אנשים אמיתיים, למשל שיינאז (מהאינטגרם), ועוד מלא תזונאיות או אנשים שלומדים תזונה או נטורפתיה וכו שאני כבר לא זוכרת את השמות שלהם.
גם בתיק תוק, והורדתי עוקבים גם לבנות שהגוף שלהן רזה ברמה שאני יודעת שבשביל להראות כמוהן אני אצתרך לוותר על יותר מידי דברים.
עכשיו כל מה שאני רואה זה הגוף שיש לי, האוכל הטעים שיש לי, מחשבות חיוביות לגבי אוכל, אין פחד ממנו כי אני יודעת שאני מסוגלת לחזור לשגרה כרגיל בלי צורך לקזז מחר.
מוזמנת לעדכן אותנו אם תרצי! אני חושבת שנשמח וכולנו מאוד דואגות לך
רק אם תרצי
רק אם תרצי
שואל השאלה:
תודה לכולם!
אני מעריכה את זה מאוד!
לצערי המצב לא השתפר והלכתי לישון אתמול בדמעות.
היום יצאתי לסיבוב בעיר כמה שעות בחום הזה כי ממש קשה לי להיות בבית,
חשבתי עוד הערב לדבר עם אמא שלי
תודה לכולם!
אני מעריכה את זה מאוד!
לצערי המצב לא השתפר והלכתי לישון אתמול בדמעות.
היום יצאתי לסיבוב בעיר כמה שעות בחום הזה כי ממש קשה לי להיות בבית,
חשבתי עוד הערב לדבר עם אמא שלי
אנונימית
^מעולה, תספרי לה כל מה שאת מרגישה.
אני מבטיחה לך שעוד כמה שבועות תרגישי הקלה מבחינת ההרגשה של האי נוחות וזה לאט לאט יעבור לך❤
אם את צריכה עזרה אני פה❤❤
אני מבטיחה לך שעוד כמה שבועות תרגישי הקלה מבחינת ההרגשה של האי נוחות וזה לאט לאט יעבור לך❤
אם את צריכה עזרה אני פה❤❤
אנונימית יקרה,
מהמשפט שהעלית בפוסט עולה סערת רגשות ומחשבות, ואיתן, כך נדמה, בדידות, עצבות וכאב שאת מתארת על כך שהורייך, שנשמע שהם דואגים לשלומך לאחר ההחלמה מהפרעת האכילה שממנה סבלת, ובמיוחד כנראה התייחסותו של אביך שכנראה לא סומך עליך ובודק את כמות האוכל שאת אוכלת מידי יום.
יקרה, הפוסט שלך נוגע ללב, כי נראה שמסתתרת מאחוריו הכמיהה שיראו אותך לא רק ברובד הפיזי.. אולי את זקוקה לשיחות ושיתוף רגשי? האם את יכולה לדבר עם הוריך על כך?
אני רוצה לשבח אותך על הרצון שלך להשתחרר לחופשי מאותם הרגשות המכבידים עליך, ולמצוא כלים נוספים להתמודדות. מצפייה במשובים, אפשר לראות שאנשים עונים לפוסט שלך ואולי גם מהם תוכלי ללמוד מעט על איך להתמודד עם המצב.
רציתי לשתף אותך שאני מתנדבת בעמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) ואשמח להזמין אותך לצ'אט אישי ואנונימי עם אחד המתנדבים שלנו, באווירה נינוחה וללא שיפוטיות. אם תרציל שתף בתחושות שלך ובמחשבות שמציפות אותך, או להתייעץ על כל דבר ולחפש פתרונות.. נשמח להיות לך לאוזן קשבת, תומכת ומכילה.
הלינק לצ'אט מצורף למטה,.
בואי אלינו, אנחנו שם בשבילך
שלך,
מתנדבת סה"ר
מהמשפט שהעלית בפוסט עולה סערת רגשות ומחשבות, ואיתן, כך נדמה, בדידות, עצבות וכאב שאת מתארת על כך שהורייך, שנשמע שהם דואגים לשלומך לאחר ההחלמה מהפרעת האכילה שממנה סבלת, ובמיוחד כנראה התייחסותו של אביך שכנראה לא סומך עליך ובודק את כמות האוכל שאת אוכלת מידי יום.
יקרה, הפוסט שלך נוגע ללב, כי נראה שמסתתרת מאחוריו הכמיהה שיראו אותך לא רק ברובד הפיזי.. אולי את זקוקה לשיחות ושיתוף רגשי? האם את יכולה לדבר עם הוריך על כך?
אני רוצה לשבח אותך על הרצון שלך להשתחרר לחופשי מאותם הרגשות המכבידים עליך, ולמצוא כלים נוספים להתמודדות. מצפייה במשובים, אפשר לראות שאנשים עונים לפוסט שלך ואולי גם מהם תוכלי ללמוד מעט על איך להתמודד עם המצב.
רציתי לשתף אותך שאני מתנדבת בעמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) ואשמח להזמין אותך לצ'אט אישי ואנונימי עם אחד המתנדבים שלנו, באווירה נינוחה וללא שיפוטיות. אם תרציל שתף בתחושות שלך ובמחשבות שמציפות אותך, או להתייעץ על כל דבר ולחפש פתרונות.. נשמח להיות לך לאוזן קשבת, תומכת ומכילה.
הלינק לצ'אט מצורף למטה,.
בואי אלינו, אנחנו שם בשבילך
שלך,
מתנדבת סה"ר
שואל השאלה:
שני ההורים שלי צרחו עליי ברמות תוך כדי שבכיתי את נשמתי.הם אמרו לי שאני לא אוכלת מספיק למרות שאני אוכלת בול לפי התפריט.
כואבת לי הבטן מרוב שאני מפוצצת . אני ממש ממש סובלת . אני ממש כבר מעדיפה להתאשפז כי אני לא מסוגלת לגור בבית. בבקשה תעזרו לי , אני לא יכולה להפסיק לבכות
שני ההורים שלי צרחו עליי ברמות תוך כדי שבכיתי את נשמתי.הם אמרו לי שאני לא אוכלת מספיק למרות שאני אוכלת בול לפי התפריט.
כואבת לי הבטן מרוב שאני מפוצצת . אני ממש ממש סובלת . אני ממש כבר מעדיפה להתאשפז כי אני לא מסוגלת לגור בבית. בבקשה תעזרו לי , אני לא יכולה להפסיק לבכות
אנונימית
תצעקי עליהם בחזרה.
תגידי להם "אולי תעזבו אותי?! אני עושה את הכי טוב שלי תתנו לי קצת לנשום! אני אוכלת בדיוק את מה שכתוב בתפריט!"
תגידי להם "אולי תעזבו אותי?! אני עושה את הכי טוב שלי תתנו לי קצת לנשום! אני אוכלת בדיוק את מה שכתוב בתפריט!"
אני מבינה שקשה לך אבל אל תשכחי שהוא עושה את זה חדמש מדאגה.
תנסי לדבר איתו על דברים שונים ולא רק על זה
תנסי לדבר איתו על דברים שונים ולא רק על זה
היי, אני נמצאת בסיטואציה דומה.
מצטערת שאת צריכה לעבור את זה. גם אני בתהליך החלמה מהפרעת אכילה (אנורקסיה) ואני חושבת שאוכל להבין אותך. אם את מרגישה בנוח מספיק וצריכה מישהו לדבר איתו, תשלחי לי הודעה.
אני כאן.
מצטערת שאת צריכה לעבור את זה. גם אני בתהליך החלמה מהפרעת אכילה (אנורקסיה) ואני חושבת שאוכל להבין אותך. אם את מרגישה בנוח מספיק וצריכה מישהו לדבר איתו, תשלחי לי הודעה.
אני כאן.
ותקשיבי אם זה שאין לך חברים זה דבק שמעיק לך, אז אני מבטיחה לך שאחרי שתחלימי מזה נפשית המצב החברתי והקשרים שלך ישתפרו משמעותית.
ככה זה היה איתי.
האמת היא שאנשים עם הפרעות אכילה יכולים להיות טוקסיק לסביבה שלהם, כי בן אם תרצי ובין אם לא, כשהפרעת אכילה מנהלת לך את החיים היא מנהלת לך את החיים ככה שכל שאר הדברים לא מעניינים אותך יותר ואז את הופכת לשקטה או מרתיעה כי תחומים אחרים בחיים לא מעניינים אותך כמו ההתעסקות במשקל ובאוכל ובמראה שלך ואז אנשים כבר לא נהנים לדבר איתך.
אני מבטיחה לך שאלו בסך הכל תכונות רעות ושלילות שההפרעת אכילה העניקה לך אבל את יכולה להשתקם נפשית ופיזית ולהיפטר מזה.
אני הצלחתי, אני חושבת שתחילת ההפרעת אכילה שלי הייתה בגיל 12, הטריגר היה ילדים בכיתה שהתייחסו אליי בצורה מגעילה ושפטו את הגוף שלי וגם של הרבה בנות אחרות.
עכשיו אני בת 16.5 ומרגישה שהחלמתי לגמרי אבל לא בטוחה
אני חייבת להגיד שגם בגיל 14 החלמתי לגמרי ואז במהלך השנה של גיל 14 קיבלתי טריגר מאמא שלי שגרם לזה להיתפתח שוב.
חשוב שהסביבה שלך תיהיה תומכת ולא תגרום לך לטריגרים. תחשבי איזה מבאס זה להחלים אחרי שנתיים של הפרעות אכילה ואז אמא שלך הורסת לך את זה.
אל תתני לזה לקרות לך (או יותר נכון תנסי למנוע את זה). כל בן אדם טוקסיק בחיים שלך תעיפי/תבלי איתו פחות זמן.
אני למשל בקושי עם אמא שלי ואני מנסה גם להכניס לה קצת ידע על תזונה בשביל שהיא תבין שאין דבר כזה אוכל משמין, יש דבר כזה אוכל דחוס קלורי ושתדע את האמת על תזונה והכל וגם אני מסבירה לה שפחמימות זה לא משמין וכו, לאט לאט טוענת אותה בידע נכון וככה היא רואה שאני יודעת יותר ממנה אז היא לא מעירה לי על האוכל שלי.
אם איי פעם ארגיש רע והיא כמעט תטגרר אותי שוב אני גם לא אתבייש להגיד לה "אמא את בן אדם רעיל, אני אוהבת אותך אבל את שנים הערת לי והכחשת שזה קרה, אבל את כן עשית את זה, ההערות שלך גרמו לי להרעיב את עצמי ולשנוא את עצמי וגם לרדת יותר מידי במשקל, ואז אמרת שאני רזה מידי. הייתה לך בת חולת נפש, ככה היית קוראת לי אם הייתי עוד סיפור בחדשות על ילדה שמתה מאנורקסיה. אבל הפעם זאת אני, הבת שלך. ואין הבדל בין הרעבה לבין אנורקסיה. אנורקסיה זה לא להיות רזה. אם אני שמנה/מלאה או 5 קילו יותר ממה שאת רוצה ומרעיבה את עצמי אני עדיין אנורקסית."
הייתי צריכה להגיד לה את זה אבל לא היה לי אומץ. עכשיו יש לי אומץ להגיד לה את כל זה (מה שאזכור לפחות) אם היא איי פעם תעיר לי הערה על הגוף שלי.
תאכלס אולי אצלך אין בכלל בן אדם שהיווה לך טריגר, באמת אני לא יודעת
אבל תעשי את הצעד הזה ותעשי אנפולאו וכל מה שצריך בשביל להחלים כי זה כל כך שווה את זה.
משקל זה לא הדבר שמשנה בך כי את כל כך הרבה יותר מזה ואנשים אוהבים אותך ובגלל זה ההורים שלך עושים את כל זה, הם דואגים לך ואוהבים אותך ורוצים שתחלימי ומפחדים עלייך כל כך.
ככה זה היה איתי.
האמת היא שאנשים עם הפרעות אכילה יכולים להיות טוקסיק לסביבה שלהם, כי בן אם תרצי ובין אם לא, כשהפרעת אכילה מנהלת לך את החיים היא מנהלת לך את החיים ככה שכל שאר הדברים לא מעניינים אותך יותר ואז את הופכת לשקטה או מרתיעה כי תחומים אחרים בחיים לא מעניינים אותך כמו ההתעסקות במשקל ובאוכל ובמראה שלך ואז אנשים כבר לא נהנים לדבר איתך.
אני מבטיחה לך שאלו בסך הכל תכונות רעות ושלילות שההפרעת אכילה העניקה לך אבל את יכולה להשתקם נפשית ופיזית ולהיפטר מזה.
אני הצלחתי, אני חושבת שתחילת ההפרעת אכילה שלי הייתה בגיל 12, הטריגר היה ילדים בכיתה שהתייחסו אליי בצורה מגעילה ושפטו את הגוף שלי וגם של הרבה בנות אחרות.
עכשיו אני בת 16.5 ומרגישה שהחלמתי לגמרי אבל לא בטוחה
אני חייבת להגיד שגם בגיל 14 החלמתי לגמרי ואז במהלך השנה של גיל 14 קיבלתי טריגר מאמא שלי שגרם לזה להיתפתח שוב.
חשוב שהסביבה שלך תיהיה תומכת ולא תגרום לך לטריגרים. תחשבי איזה מבאס זה להחלים אחרי שנתיים של הפרעות אכילה ואז אמא שלך הורסת לך את זה.
אל תתני לזה לקרות לך (או יותר נכון תנסי למנוע את זה). כל בן אדם טוקסיק בחיים שלך תעיפי/תבלי איתו פחות זמן.
אני למשל בקושי עם אמא שלי ואני מנסה גם להכניס לה קצת ידע על תזונה בשביל שהיא תבין שאין דבר כזה אוכל משמין, יש דבר כזה אוכל דחוס קלורי ושתדע את האמת על תזונה והכל וגם אני מסבירה לה שפחמימות זה לא משמין וכו, לאט לאט טוענת אותה בידע נכון וככה היא רואה שאני יודעת יותר ממנה אז היא לא מעירה לי על האוכל שלי.
אם איי פעם ארגיש רע והיא כמעט תטגרר אותי שוב אני גם לא אתבייש להגיד לה "אמא את בן אדם רעיל, אני אוהבת אותך אבל את שנים הערת לי והכחשת שזה קרה, אבל את כן עשית את זה, ההערות שלך גרמו לי להרעיב את עצמי ולשנוא את עצמי וגם לרדת יותר מידי במשקל, ואז אמרת שאני רזה מידי. הייתה לך בת חולת נפש, ככה היית קוראת לי אם הייתי עוד סיפור בחדשות על ילדה שמתה מאנורקסיה. אבל הפעם זאת אני, הבת שלך. ואין הבדל בין הרעבה לבין אנורקסיה. אנורקסיה זה לא להיות רזה. אם אני שמנה/מלאה או 5 קילו יותר ממה שאת רוצה ומרעיבה את עצמי אני עדיין אנורקסית."
הייתי צריכה להגיד לה את זה אבל לא היה לי אומץ. עכשיו יש לי אומץ להגיד לה את כל זה (מה שאזכור לפחות) אם היא איי פעם תעיר לי הערה על הגוף שלי.
תאכלס אולי אצלך אין בכלל בן אדם שהיווה לך טריגר, באמת אני לא יודעת
אבל תעשי את הצעד הזה ותעשי אנפולאו וכל מה שצריך בשביל להחלים כי זה כל כך שווה את זה.
משקל זה לא הדבר שמשנה בך כי את כל כך הרבה יותר מזה ואנשים אוהבים אותך ובגלל זה ההורים שלך עושים את כל זה, הם דואגים לך ואוהבים אותך ורוצים שתחלימי ומפחדים עלייך כל כך.