ככל שאני קורא יותר ספרי פנטזיה אני מפחד שאני דופק לעצמי את המוח

אבל לא בצורה שאתם חושבים אלא הפוך אני אוהב לקרוא פנטזיה למען האמת זה הסגנון היחיד שאני קורא
אבל כל פעם שאני קורא אני מרגיש שאני שוחק את הראש הפתוח שלי
זתומרת אני מחפש לכל משהו הסבר הגיוני אני רוצה להאמין בקסם וכל הדברים האלה אבל אני מרגיש שהם שייכים לספרים ולסרטים
וזה מכניס אותי לסוג של דאון שאני יודע שבחיים לא יהיה לי מה שיש להם (בית ספר לקוסמות, מישהו בילתי נראה ועוד...)
וזה קלישאה אבל חיים בלי קסם בלי ריגוש לא נשמעים לי כמו חיים שאני הייתי רוצה לחוות.
למה אי אפשר להישאר ילד קטן שמאמין בכל ליבו שיום אחד הוא יוכל לעוף יום אחד יגיע המכתב מהוגוורטס וחיי השתנו.
ואז אני גדל ומבין שהחיים משעמים. ואם כן יש קסם אני כבר לא אאמין בוא אכחיש/יחשוב שאני משתגע.
בא לי את ההרגשה הזאת שהכל אפשרי למישהו יש רעיון?