אני שונאת שונאת שונאת שונאת את הכיתה/חיים שלי.

אז כתבתי כאן כמעט הכל
שחברה ממש טובה שלי איחלה לי למות ושאמן שאני אתעלף
ושילדים מהכיתה אמרו לי:" תאמרי לאמא שלך שהיא שכחה אצלי את התחתונים שלה"
וגם שביום חמישי שעבר זה עבר כל גבול והמנהלת התערבה
והיום גם קיללו אותי והעליבו אותי
אז סיפרתי למחנכת שלי מה הולך(ביום שישי וחמישי היא לא מגיעה היא עושה תואר ואתמול היא גם לא הגיעה כי היא הייתה בבית חולים)
אז סיפרתי לה והיא העבירה אותי שולחן וסיפרתי לה הכלל!!
והיא מסתבר הייתה בשוק ולא ידעה מזה
אז אמרתי לה שלא תעשה עם זה כלום
כאילו שלא תעשה שיחה עם כל הכיתה כי אין לי כוח לעוד מריבות כאילו שחסר לי בכלל
וגם כל הבנים מתנהגים אליי זוועה
אני לא רוצה להיות כאן יותר
כל החברות שלי צבועות
הן לא הגנו עליי וצעקו על הילדים שמתעללים בי הן לא שואלות אותי מה קורה או אם אני רוצה להיפגש
הן מתנהגות כאילו אני לא שם אלה עם אני פונה אליהן
אני לא רוצה דיי וההורים שלי לא מאמינים לי
אה וגם איימו לתבוע אותי ילדים מהכיתה על זה שאני אומרת הוצעות דיבה(מה שלא נכון אני אמרתי מה שהם אמרו אחד לאחד וגם אני באמת לא אשקר לגבי עניין כזה לעולם לא!!)
וההורים שלי לא מאמינים לי וכועסים עליי בלי סיבה
אני שונאת את החיים שלי
יש לי מחשבות רעות בלילה
על זה שמישהו הכל יגמר
כולם ילכו
כל מי שאני אוהבת
מכירה
אמא אבא
אחים שלי
ילדים מהכיתה
בסוף הכל יגמר..
ואני בפחדים ממש גדולים מזה
המקום היחידי שלי לברוח אליו זה הספרים שאני קוראת באמת שכן! אני באמת מנהלת שיחות שלמות עם הדמויות מרוב שאני בודדה כבר
וגם לאחרונה אני מרגישה ממש לא טוב כאילו יום אחד עוד שנייה התעלפתי ויום אחרי הקאתי בבית ספר...(אני חושבת שיש לי מחלה כלשהי באמת שזה נשמע כאן פחות נורא אבל זה נורא מאוד
מה אני עושה.....?