אני בן 16.5 ואחותי שבת 21 צחקה עליי שלא היה לי עדיין חברה, והקטע שאני בכלל לא נואש ומנסה

אבל זה מעצבן כי זאת לא רק היא זה כל המשפחה אשכרה חושבת שיש לי איזו בעיה או משהו וזה עולה לי על כל העצבים.

יש בתוכי רצון כרגע שרוצה להוכיח להם אחרת ולנסות להיות בזוגיות בשביל לומר "חר* עליכם אנשים חסרי אינטליגנציה רגשית"
אני לא רוצה לרדת לרמה שלהם אבל כל פעם שהם מנסים להוריד אותי (כנראה מקנאה) אני רוצה לומר להם:
לפחות לקרוא לי מטומטם אתם לא יכולים כי אני הצלחתי יותר ממכם בדברים שכולנו עשינו.
אני מוציא ציונים טובים ועושה כבוד לעומתכם שעשיתם 3 יחל בהכל ואתם באים לי בטענה שאני "עצלן" "לא עושה מספיק"
אתם פאקינג רציניים?
אין לכם זכות בכלל
אני לא מתפלא שכל פעם שאני בא לאמא שלי שמח מציון טוב שקיבלתי התגובה של אמא שלי זה "כל הכבוד, חבל שאתה לא גם..."
אני לא מבין איך אתם לא מבינים שהסיבה שאני לא מספר לכם דברים עליי זה בגלל היחס שלכם כלפי.
רק לפני יומיים אמא שלי משווה אותי למישהו ואומרת "אם לא תעשה שינוי ככה אתה תראה, ככה יהיה העתיד שלך, ככה אתה לא תצליח בחיים."
אשכרה אמא שלי מעירה לי את המוטף אחרי יום הורים שהמורה שלי אומרת עליי דברים טובים וגאה בי על התוצאות הטובות ורק דבר אחד קטן שטעון שיפור היא נתנה שקשור לזה שאני לא משתתף בשיעורים ואמא שלי עשתה מזה טלנובלה
וחוץ מזה מי את בכלל שיש לך זכות לומר לי שאני צריך להשתנות, מי את בכלל שתאמרי לי אם אצליח בעתיד, מצטער לומר אבל אם הייתי חושב שאת הצלחת בחיים לא הייתי חושב שאני צריך להיות הורה ההפך הגמור ממך.
וגם אחרי האלף פעמים שרבתי איתה, עמדתי על שלי ואמרתי לה שאם את רוצה לעזור כמו שאת טוענת אז תשתמשי במחמאות, תבואי בגישה חיובית וכלום מזה היא לא מיישמת.
היא טוענת "כל החיים יבואו אליך בגישה חר* בחיים"
קודם כל ברור לי שלא חידשת לי, דבר שני זה לא נותן לגיטימציה לבוא אליי בגישה כזאת כי עובדה שזה לא עוזר ואנחנו רק רבים.

הייתי חייב לפרוק את זה מעצבים


ןלא צריך שום רווחה אם זה מה שאתם חושבים אתם מגזימים ורק יעשה נזק.