אני עצובה ברמות וצריכה לפרוק): בבקשה תכנסו

הייתה לי כלבה, שקראו לה ליה היא הייתה בגיל שלי, נולדנו באותו הזמן, אז גדלנו ביחד. (ההורים שלי אמצו אותה לא בקשתי אותה) אז אף פעם לא הייתי בן אדם של כלבים, ולא התייחסתי בכלל אל ליה. היא הייתה יושבת בחצר שלנו מחכה שמישהו ישחק איתה, ואז שהתחילה הקורונה והתחילו הסגרים התחלתי לשחק איתה ולהנות איתה וקפוץ איתה, אבל הבעיה הייתה שנזכרתי מאוחר מידי):
מלאו לה 12, התחילו להיות לה מחלות, היא נהייתה חלשה. והשיער שלה נעשה לבן. ההורים שלי החליטו לעבור דירה ושבוע אחרי המעבר ליה נפטרה):
אחרי שהיא נפטרה התחילו לי רגשות אשם מטורפות! אני מרגישה כמו בן אדם איום ונורא! היו לי 12 שנים להיות איתה ואכזבתי אותה, היא הייתה כלבה טובה. היא רק רצתה שאני אתייחס אליה. אני כותבת את כל זה עם דמעות בעיינים שלי. אני מרגישה חרא אל איך שהתנהגתי. הלוואי הלוואי והייתי יכולה להחזיר את השעון אחורה. אבל אני לא יכולה):
אני בוכה, אני לא יכולה להפסיק.

באמת תודה עם קראתם עד פה הייתי צריכה לפרוק