אוף אני כל כך רוצה להיות במערכת יחסים....(בת 17) **רק הרציניים להיכנס לכאן //טריגר דיכאון

קשה לי. כל כך. אני כנראה בדיכאון, ואני מרגישה כל כך לבד. בכל זה.. קשה לי ממש, לעבור הכל, אם עושה את זה בכלל, כי אני פשוט תקועה בתקופה בה אני לא באמת חיה, אני לא עצמי, לא מחייכת לא צוחקת, לא מסוגלת פשוט לעשות דבר אחד או לתפקד, לא ממש, לא באמת..
והרגשות קשים, המחשבות הרבה פעמים מעיקים, וכל כך הרבה פשוט שאני אפילו לא יכולה להסביר..
אני לא אוהבת את עצמי, חושבת שגם שונאת. ותמיד מרגיש לי שהדבר היחיד שיוציא אותי מזה זה שמישהו יאהב אותי, ויגרום לי להבין שאפשר לאהוב אותי, לי לאהוב את עצמי.
ונכון אני צריכה לעשות את זה לבד, נכון זה משהו שלי, אני לא צריכה להסתמך על אף אחד;
אבל... אני רק רוצה חיבוק, מילה חמה. רק מישהו שיעטוף, שיכיל אותי ואת כל מה שבי קיים.
אני רוצה - צריכה - לא לעבור את זה לבד, שיהיה מי שלי יקשיב, אותי יבין, יגיד לי שהכל בסדר, יגרום לי שוב להרגיש (כי בתקופה הזאת בעיקרון אין לי כל כך רגשות, הן לא יוצאות...), מישהו שיעזור לי ויהיה שם בשבילי.
אני כל כך צריכה את התמיכה הזאת. אני רוצה אהבה. אני רוצה שוב להיות מאושרת, ולא לבד.
בינתיים כל יום הוא סבל, משהו שצריך איכשהו לעבור ולשרוד, יותר מדי קשה, וארוך..
וכבר כואב לי עם כל זה. כל כך קשה. ואין מספיק מילים שיתארו את כל זה, ועד כמה שרוצה, צריכה וזקוקה למישהו כזה.

אבל זה לא קורה. ואולי גם לא יקרה.
אז בינתיים, מה אני אעשה?
איך להתמודד? איך לעבור את כל זה?
איך רק לשרוד, יום אחד?
בלי בשיעורים להירדם, להצליח לחשוב ולהתרכז, להשקיע בהכל, ולהיות בסדר שוב?
איך להיות בלי זה?

איך להמשיך ללכת, ולהיות בסדר? מתישהו, אי פעם?
איך לפחות להאמין? איך להמשיך? להתחיל? להפסיק על זה לחשוב כל הזמן ואת חיי לחיות ולהסתדר גם בלי כל הדמיונות שבראש (סתם אני מדמיינת לי בראש בעל פה סיטואציות שהיו יכולות לקרות אם היה לי חבר כזה וכולי..), ולא כל פעם מחדש לכאוב ולהתאכזב?

איך? פשוט איך?
בבקשה, אין לי תשובות, אין פתרונות, וזה כל כך קשה..
אודה ממש לכל מי שיעזור אפילו קצת, תודה 3>