מה דעתכם הכנה על השיר שכתבתי?

פואמה מנגנת, הפשט מול העולם.
תווים עפים ברוח, אל הכלום לבד כמו סתם.

בעולם חשוך, סגול כמו יין,
שיכורים עד אין קץ.
אנשים רדומים עפים ברוח,
לא יודעים מה מתרחש.

אל הלבד, הלא נודע, ומציאות כל כך שחורה.
הפואמה מנגנת ואין בשורה מידי יפה.

מדוע הם כולם שותקים, מדוע חומריים.
הם נולדו כך, זה ברור. אבל הם לא רואים שחרור?
העולם הוא מסתובב, חוזר חלילה ומהר,
והאנשים רצים לתפוס אוויר כאילו כלום כבר לא חסר.

זה הכל הרי ברור, זה הסדר וה"שחרור",
הוא רק יוביל לכלום, לכלום ולשליטה ואז עוד כלום.

הרי אין אנושיות, ספקנות והתרגשות.
רק שמחה כה מזוייפת מכוסה בקצת בדידות.

הסימנים רק מגיעים, ובניהם הרבה שקרים,
המציאות וקונספירציות מתנגשות כמו שני זרים.

העולם אולם ימשיך בסיבובו הלא נפסק,
ואנשי בובות התיל ימשיכו לשחק באוויר הצח.