בסרט מועדון קרב טיילר והמספר (הדמות הראשיות) זה אותו בן אדם?

כן גם אני לא הבנתי אבל נראלי שכן

כן

זה ספוליר אבל כן, המספר וטיילר דורדן הם אותו אדם, המספר יצר את טיילר דורדן ככל מי שהוא לא. אם אתם רוצים יש לי כתיבה שלמה שעשיתי על הסרט המדהים הזה

שואל השאלה:
עידן
אני אשמח מאוד

מעולה!, יש דרך שאוכל לשלוח לכם את זה? אימייל או משהו?

שואל השאלה:
אתה לא יכול לשלוח את זה כאן??

זה ארבע עמודים שרשמתי בקובץ וורד... לא כל כך

שואל השאלה:
אה

השכלה כללית עבודה
ניתוח הסרט: מועדון קרב

"הפרסום גורם לנו לרדוף אחרי מכוניות ובגדים, לעבוד בעבודות שאנחנו שונאים
כדי שנוכל לקנות דברים שאנחנו לא צריכים"
מועדון קרב הוא סרט הנוצר על ידי דויד פינצ בשנת 1999.
הסיפור מושתל על שתי דמויות, האחת מכבדת את חוקי החברה (המספר / אדוארד
נורטון) והשנייה לא (טיילר דורדן / בראד פיט). סרט זה הוא מבט לפגמים בחברה
המודרנית, ומרחיב על הנושא של צרכנות ממכרת.
צרכנות מודרנית בסרט.
בתחילת הסרט נורטון הוא בן אדם כמוני או כמוך, הוא עובד עבודה נורמלית כמומחה
ריקול לתעשיית הרכב במשרד, ביתו מלא ברהיטים מאיקיה, והוא אובססיבי ומרגיש
כאילו הוא תמיד חייב לקנות רהיטים חדשים לביתו כדי שיראה יפה יותר ויותר. דוגמה
לזה היא כשנורטון אומר, "אם ראיתי חידוש גאוני כשולחן קפה המייצג את היין והיאנג,
הייתי חייב להחזיק אותו." הטיפול שסובל מנורטון נובע מהאסטרטגיה העסקית של
יצירת צרכים, בין אם צורכי הערכה, שייכות, ביטחון, ביטוי עצמי, פיזיולוגי.
המספר הוא משתתף בקבוצות תמיכה רבות. אם נחזור אחורה בזמן, המספר אומר
שהוא החל להשתתף בקבוצות לראשונה לפני שנתיים לאחר שהתייעץ עם רופא לגבי
נדודי השינה שלו. הוא מקווה שהרופא יוכל לתת לו תרופות שיעזרו לו לישון, אבל
במקום זאת הרופא אומר לו להתאמן יותר וללעוס שורש ולריאן. הרופא אומר לו שאם
הוא רוצה לראות כאב אמיתי, עליו להשתתף במפגשי קבוצות התמיכה הללו ולראות
את האנשים מתים מסרטן או חולים בטפילים. המספר מקבל את הצעתו.
הסרט מסתכל בצורה ביקורתית על פרסום המעביר מסרים רבים, בנוסף להצגת
המוצר הנמכר, הוא נותן תמונה מסוימת של קריטריונים אידיאולוגיים של יופי, גברים
(בדרך כלל שריריים) או נשים (בדרך כלל אנורקסיות מודפסות). הסצנה שממחישה
בצורה הטובה ביותר את הדחייה הזו היא זו של בראד פיט ואדוארד נורטון באוטובוס.
נורטון ראה מודעה לתחתוני גוצ באוטובוס, הוא שאל את פיט "ככה גבר צריך
להיראות? "וטיילר עונה "אובססיה על שיפור עצמי יהרוס אותך." ניתן לייצג את התזה
של הסרט במשפט: "לחופש מוחלט, חיים כאוטיים מומלצים." דמותו של בראד פיט
מסבירה זאת בתשובה "אני דוחה את כל ההנחות של הציוויליזציה, במיוחד את
החשיבות של רכוש חומרי".
בעיות זהות בסרט.
כפי שציינתי, הסיפור מושתל על שתי דמויות, נורטון הוא המספר וגיבור הסרט, שמו
לא מוזכר בשום מקום בסרט, הצפייה בקרדיטים לא מלמדת אותנו היטב, נורטון מוזכר
כ"המספר".

בעיית הזהות והרצון הלא מודע להתרחק מהחברה הצרכנית דוחפת אותו לקבל
כינויים כמו קורנליוס. המספר, לעומת זאת, מספק שם, שנקרא ג זה בעצם השם
הראשון שהוא קרא במאמר של איבר אנושי שמדבר בגוף ראשון: "אני המעי הגס של
ג האנשה ממאמר זה ממשיכה במהלך הסרט כדי לשמש כאתנחתא קומית ומבט
למוחו המבולבל של המספר.
הדמות של נורטון מאובחנת עם סכיזופרניה, אנו רואים סימנים לסכיזופרניה זו בבנייה
איטית של כארבעה הבהובים שונים בסרט של בערך כשנייה של דמותו של בראד פיט,
הבהובים אלה ממשיכים עד שאנו פוגשים את דמותו של בראד פיט. (טיילר דורדן),
אלה הם הסימנים המוקדמים לסכיזופרניה של המספר.
נורטון עובר דליריום, הוא מאבד את סמני הזהות שלו, עובר חוויה של דה-פרסונליזציה
(נורטון כבר לא עובד וצריך להרגיש גבר אחר, לחיות חיים אחרים, להיות חולה), הוא
הוזה ומפרש, עמדות של הקשבה להזיות השמיעה שלהם (התחלת טיילר).
אנו יכולים לקשר את בריאותו הנפשית של המספר כחור ארנב מאליס בארץ הפלאות,
חור הארנב מאליס, אנו רואים איך שבריאותו הנפשית והפיזית, מדרדרת עם המשך
הסרט.
אנרכיה וסדר בסרט.
סצנה אחת מציגה את טיילר סוחר במרזב ואת המספר על המדרכה, זה מראה את
שני ההפכים, אחד מכופף את חוקי החברה והשני לא. ההתאחדות שלהם תוביל
להקמת מועדון קרב, מעין מועדון תת-קרקעי. רעיון זה התפתח אחרי קרב בין המספר
וטיילר, אחרי שהמספר התאהב עם הפוזה, וראה את הפחד, והדאגה על הפרצוף של
אנשים אחרי שרואים אותו פגוע, למשל, בעובדתו של המספר הבוס שלו רואו אותו עם
פצע על פרצופו וידיו, ומסתכל עליו בדאגה, ומציע לו מנוחה בביתו.
מועדון הקרב מתמקם במקומות שונים הפתוחים בלילה, לרוב במועדונים או ברים
המרשים קרבות תת-קרקעיות. למועדון יש שמונה כללים ששני הראשונים הם
החשובים ביותר. כלל ראשון: אסור לדבר על מועדון הקרב כלל שני: אסור לדבר על
מועדון קרב... עד שהוא נגמר.
רוב הכללים האחרים פחות חשובים אז לא אזכיר אותם בכתיבתי. דוגמה לאחת
מהחוקים הם: "רק קרב אחד יכול לקרות בזמן אחד."
שני כללים אלו משדרים דחיית פרסום וצרכנות. כדאי לשקול את הפרדוקס של
הכללים האלה, כי למרות עצמם, מועדון הקרב הופך למערכת העבדים שנחושה
בלחימה. מועדון קרב לאט לאט יהפוך לארגון שנלחם למען הדכים. ויוקם "פרויקט
מייהם" (מהומה)
משימות יופקדו על חברי הפרויקט, ובהדרגה חברי הפרויקט יהפכו לחיילים
המתקדמים למטרה הסופית של פרויקט מייהם. שהיא להרוס את חברות כרטיסי
האשראי כדי למחוק קבצים לבעלי החוב, ככה שכולם יתחילו מאפס, מה שייצור כאוס.

הקטעים החשובים בסיפור.
יש בסרט שני קטעים חשובים. הראשון הוא הקטע של ה מום, בחלק מהסרט טיילר
זורק חומצה על ידו של המספר. זה קטע מפתח כשגורם למספר להבין שהזוג באמת
עושה כאחד. זה מאפשר את הפיתוח של מועדון קרב, "כאשר הבנו שאיבדנו הכל
אנחנו חופשיים". בקישור למשפט זה, בסרט אנו מגלים שביתיו של המספר התפוצץ,
וזה גורם למספר לעבור לבית נטוש, ביתו התפוצץ על ידו של טיילר, או מי שהמספר
חשב שטיילר, אבל בעצם המספר כבר לבד הרפה מהכל, והבין שאין לו מה לאבד
מתת מודעתו. המספר הופך מודע לקיומו של טיילר אחרי זריקת חומצה על ידו, הוא
משתחרר ובו הזמן משחרר את טיילר (הכפיל), מעשה זה הופך לאמצעי להוכיח את
חברותו בקבוצה זו, זה הופך להיות חובה עבור חברי הפרויקט.
הקטע החשוב השני הוא הגילוי, כאשר המספר לומד שהוא וטיילר הם למעשה אותו
אדם. הוא באמת מודע לחשיבות הפעולות הללו ומנסה לתקן את זה. מרלה סינגר
(הלנה בונהם קרטר) היא אחת הנציגות הבודדות של הסרט. אכן אפשר לתהות על
היושרה של האישה שממשיכה לספוג ביקורת: "יש דור של גברים שגדלו על ידי נשים,
אני לא בטוח שאישה אחרת היא הפתרון לבעיה שלנו". אין נשים במועדון הקרב ואם
נצמד לקריאה ראשונית של הסרט, התפקיד של הלנה בונהם קרטר משרת רק כ מין,
עם גברים מלאי טסטוסטרון. למרבה המזל, תפקידה הוא יותר מזה, הוא חשוב מאוד.
מרלה היא האדם הראשון שמחקה את המספר, היא גם השתתפה בפגישות של
קבוצות תמיכה של גוססים. שהזכרתי שהמספר משתתף בהם בתחילת כתיבתי.
המספר חשב שהוא האחד והיחיד שעושה זאת, אבל הוא לא. הוא נפגש עם מרלה
והם מגיעים להסכמה, בזה שכל אחד מהם יגיע למפגשים מפוצלים כדי ששניהם יוכלו
ליהנות מרגעי בדידות עם אנשים חולים. עם זאת, הם ייפגשו שוב מספר פעמים.
ההתחלה של הסוף (סיום הסרט)
ברגעים האחרונים של מועדון קרב, המספר תוחב אקדח לפיו ולוחץ על ההדק - אבל
זה טיילר דורדן שנופל על הרצפה. למה? התשובה עשויה להיות טמונה בהסבר של
טיילר עצמו מדוע וכיצד יצר אותו המספר: טיילר אומר "אני חופשי בכל הדרכים שאתה
לא." המספר בעצם יצר את טיילר כמי שהוא היה רוצה להיות, אבל מי חופשי יותר
מבחור שמוכן לחתוך את החוט שקושר אותו לחיים עצמם? ברגע שהוא לוחץ על
ההדק, המספר גם לוקח וגם מוותר על השליטה בו זמנית; הוא מרפה בכל מובן
המילה. ולמרות שהוא לא מת באותו הרגע, חייו כפי שהוא מכיר אותם הסתיימו ללא
ספק - והוא נולד מחדש בסצנה הבאה, לוקח את ידה של מרלה ומתבונן בשלווה
במטרה הסופית של הפרויקט מתקיימת.
מועדון הקרב מסתיים בדיוק בזמן שפרויקט מייהם מפוצץ את הפצצות במרתפים של
מספר בניינים שבהם מוחזקים רישומי אשראי - הישג שטיילר וחסידיו האמינו שיזניק
את תחילתו של עידן חדש של "שיווי משקל פיננסי". ("אם תמחק את רישום החובות,
כולנו נחזור לאפס", אומר המספר, ומתאר את התוכנית למשטרה. "זה יצור כאוס
מוחלט") אבל האם המשימה הזו הושלמה, או שזו רק ההתחלה? בנאום קודם, טיילר

תיאר חזון של עולם שנבנה מחדש לא רק על חורבות המערכת הפיננסית, אלא על
חורבותיה של הציוויליזציה כפי שאנו מכירים אותה: כזו שבה חיים ניצולי האפוקליפסה
לובשי עור וחקלאות קיום. חייהם מוקפים באנדרטאות מתפוררות ומיושנות לצרכנות.
תוסיפו לזה את העובדה שעשרות תאים עצמאיים ואנרכיסטיים הוקמו בערים ברחבי
ארה"ב עד שהמספר השיג שליטה על הפקולטות שלו - כולם מאוכלסים בקופי חלל
המוכנים לסכן את חייהם למען עולם חדש - וזה הימור הוגן. שהפיצוצים האלה הם רק
נקודת הפתיחה בהרס אפוקליפטי שנועד לפרק את המערכת לצמיתות.
למועדון הקרב יש כמובן הרבה מה לומר על הסכנות של תרבות הצריכה המודרנית -
בדמות ההרצאות הניטשיאניות האינסופיות של טיילר דורדן על הבלתי נמנע של
המוות וחוסר התכלית של טיפוס בסולם חברתי. "הפרסום גורם לנו לרדוף אחרי
מכוניות ובגדים, לעבוד בעבודות שאנחנו שונאים כדי שנוכל לקנות דברים שאנחנו לא
צריכים", הוא אומר. אבל בעוד שהניהיליזם של טיילר לעולם אינו מוטל בספק.

הנה נשלח

שואל השאלה:
וואו כתיבה מצויינת
נהנתי לקרוא
מה שכן הייתי עושה קצת סדר עם סימני הפיסוק, נראה שהם טיפונת התבלבלו אבל חוץ מזה אלוף

תודה רבה! שמח שנהנתם לקרוא!