אני במוד של להעלות פריקות ממזמן

שקט ורעש. בו זמנית. בחוץ שקט, אפשר לשמוע את הצרצרים. אבל בפנים כל כך רועש. דברים עוברים, נשארים. ושוב הולכים. ואיתם מגיע דבר חדש, והוא נשאר לזמן מה. פותח פצע. מפעים את הלב. והולך. מגיע געגוע, שמעביר גל של צמרמורת. מגיעה גם חרדה, והנשימה מתחילה להעצר. ואז הכל מפסיק. המחשבות נרגעות. אבל פתאום הכל נהיה שקט יותר. כמו מן ריקנות במוח ובלב. בלי לחצים. בלי עצב. בלי שמחה או תחושה. שקט. ופתאום, אני מתגעגעת לרעש הזה. מתגעגעת לגעגוע ולחרדות. מתגעגעת לכעס ולדפיקות. כי למרות שהם כל כך רועשים, יש בהם משהו מרגיע, משהו חי, משהו פועם. שקט ורועש. בו זמנית.