6 תשובות
שואל השאלה:
בזמן שאני מנסה לאכול את מה שיש לי בצלחת, אני שמה לב שהחדר אוכל מתמלא באותם "הילדים" ממקודם, שנראים שמחים בצורה מוזרה.
תם זמן ארוחת הבוקר, וכרגיל, כולם מתבקשים להגיע לאיזור הכינוסים, להיפרד מבוגרי המחלקה, שכעת מתכוונים לעבור לדירה ולנהל בעצמם את החיים שלהם.
לא כולם חולים במחלה סופנית כמוני.
ולכן מגיע יום והם יכולים פשוט לעזוב, אני לא יכולה לעזוב, המקום הזה מספק לי את התרופות והכדורים שההורים לי לא יכולים לממן.
אני מתה לעזוב את המקום הזה כבר, ולחיות את השנים האחרונות שלי בעולם כמו שצריך.
אתם בטח לא מבינים מה זה לקום כל בוקר באותו המקום, עם אותם אנשים, בידיעה שאתה מפספס חיים שלמים שאתה יכול לחיות בזה הרגע.
ולא משנה כמה ניסיתי, אני תקועה במקום הזה.
פעם אחת ניסיתי לברוח, זאת הפעם הראשונה שעברתי על החוקים ולכן התוצאות לא היה חמורות, הזהירו אותי שלא אחזור על זה שוב.
האזהרה שלהם גרמה לי לחשוב שבפעם הבאה אני אעוף מפה, אך טעיתי.
בפעם השניה, ירקתי מטר קללות לעבר פיליפ העובד סוציאלי, שטען שיש לי התקפי עצבים חמורים. התוצאות אחר כך היו ניתוק מהאינטרנט במשך שבוע.
וככה במשך שנתיים, ניסיתי כל דבר שיגרום להנהלה להעיף אותי כבר.
אבל לא משנה מה, אמא ואבא התערבו והתחננו בפניי שאם לא אשאר בשבילי, לפחות שאשאר בשבילם.
יש אומרים שאני מתנהגת כמו ילדה ממורמרת בגיל ההתבגרות, אני אכן ממורמרת, והסיבות לכך נורא ברורות ומוצדקות.
אני שונאת את הימי פרידה האלה, הם גורמים לי להרגיש מנותקת מהמציאות, הרבה יותר ממה שאני כבר.
אני רואה את כולם יוצאים מכאן ומודים לצוות על תקופה טובה, ורק אני ובודדים נשארים כאן ומחכים למותנו.
אני רוצה לצרוח שכל העולם ישמע.
אני רוצה צדק.
אני רוצה לחיות, ובאמת.
בזמן שאני מנסה לאכול את מה שיש לי בצלחת, אני שמה לב שהחדר אוכל מתמלא באותם "הילדים" ממקודם, שנראים שמחים בצורה מוזרה.
תם זמן ארוחת הבוקר, וכרגיל, כולם מתבקשים להגיע לאיזור הכינוסים, להיפרד מבוגרי המחלקה, שכעת מתכוונים לעבור לדירה ולנהל בעצמם את החיים שלהם.
לא כולם חולים במחלה סופנית כמוני.
ולכן מגיע יום והם יכולים פשוט לעזוב, אני לא יכולה לעזוב, המקום הזה מספק לי את התרופות והכדורים שההורים לי לא יכולים לממן.
אני מתה לעזוב את המקום הזה כבר, ולחיות את השנים האחרונות שלי בעולם כמו שצריך.
אתם בטח לא מבינים מה זה לקום כל בוקר באותו המקום, עם אותם אנשים, בידיעה שאתה מפספס חיים שלמים שאתה יכול לחיות בזה הרגע.
ולא משנה כמה ניסיתי, אני תקועה במקום הזה.
פעם אחת ניסיתי לברוח, זאת הפעם הראשונה שעברתי על החוקים ולכן התוצאות לא היה חמורות, הזהירו אותי שלא אחזור על זה שוב.
האזהרה שלהם גרמה לי לחשוב שבפעם הבאה אני אעוף מפה, אך טעיתי.
בפעם השניה, ירקתי מטר קללות לעבר פיליפ העובד סוציאלי, שטען שיש לי התקפי עצבים חמורים. התוצאות אחר כך היו ניתוק מהאינטרנט במשך שבוע.
וככה במשך שנתיים, ניסיתי כל דבר שיגרום להנהלה להעיף אותי כבר.
אבל לא משנה מה, אמא ואבא התערבו והתחננו בפניי שאם לא אשאר בשבילי, לפחות שאשאר בשבילם.
יש אומרים שאני מתנהגת כמו ילדה ממורמרת בגיל ההתבגרות, אני אכן ממורמרת, והסיבות לכך נורא ברורות ומוצדקות.
אני שונאת את הימי פרידה האלה, הם גורמים לי להרגיש מנותקת מהמציאות, הרבה יותר ממה שאני כבר.
אני רואה את כולם יוצאים מכאן ומודים לצוות על תקופה טובה, ורק אני ובודדים נשארים כאן ומחכים למותנו.
אני רוצה לצרוח שכל העולם ישמע.
אני רוצה צדק.
אני רוצה לחיות, ובאמת.
אנונימית
גרוע מאוד. טעון שיפור רציני. 1/10
אנונימי
שואל השאלה:
למה אתה מניאק?
למה אתה מניאק?
אנונימית
כותבים קופסה, ואהבתי :)
זה מאוד יפה.
אם את מפרסמת/פירסמת את זה בוואטפד או משהו אז אני ישמח לקרוא
אם את מפרסמת/פירסמת את זה בוואטפד או משהו אז אני ישמח לקרוא
זה נחמד אבל יש קצת טעויות שראיתי
הסיפור עצמו התחיל טוב וזה יכול להיות מעניין ובהצלחה לך
שחדר האוכל*; השנייה*; העובד הסוציאלי* יש האומרים (נראה לי, לא בטוחה): ימי הפרידה*
הסיפור עצמו התחיל טוב וזה יכול להיות מעניין ובהצלחה לך
שחדר האוכל*; השנייה*; העובד הסוציאלי* יש האומרים (נראה לי, לא בטוחה): ימי הפרידה*
באותו הנושא: