מרגיש כלכך בודד.. אני עומד להשתגע

מאז כיתה י' הרגשתי צורך לעבור בית ספר. לא סבלתי בבית ספר הנוכחי שלי, אבל גם לא נהניתי. אני לא ילד "מוחרם" ויש לי עם מי לדבר במהלך היום, אבל מרגיש לי שאני מדבר עם ילדים רק כי אין לי ברירה. אני לא באמת מתחבר אליהם, ובמקום אחר יש מצב שלא הייתי מחליף איתם מילה.
יש לי חבר טוב ממש, מאז כיתה ז. אני לא אפרט אבל הקשר איתו השנה ממש התחיל להיסדק. התחלתי להיפגע ממנו למרות שהוא לא התכוון לפגוע. זה כבר לא מקרה אחד ולא שניים. זה רצף של מקרים שכל אחד פגע בי קצת.. וכשאני חושב על הכל ביחד, אז זה מרגיש כמו צלקת. צלקת שבמקום להחלים היא רק נפתחת ומדממת.
חברות נמדדת בכלכך הרבה דברים, ובכל פעם שיש לו הזדמנות להוכיח לי שהחברות בינינו היא אמיתית, הוא מוכיח בידיוק ההפך. ונכון, הוא לא עושה את זה מכוונה רעה, אבל חבר טוב לא היה מגיע למצב כזה שאני נפגע. חבר טוב לא היה נותן לחבר הכי טוב שלו להישאר לבד ביום העצמאות, להיפצע בלי לגשת אליו מיד כשזה קורה או לכל הפחות להראות דאגה, להבטיח שישמע אותו פורק סיפור אישי חשוב וישכח. וזה עוד דבר ועוד דבר, הכל מצטבר ומתפוצץ לי בפרצוף.
נמאס לי להיפגע. עוד יותר נמאס לי להישאר לבד בחופשים. אני עמוס כלכך במטענים רגשיים שקשורים לענייני המשפחה שלי, ומחרפן אותי שאין לי אדם לשתף או לפרוק אצלו אותם. אני מרגיש שאני מאבד את זה. אני יודע שנשאר כלום זמן עד סוף התיכון אבל המחשבה הזאת לא עוזרת.
אני מיום ליום רק נכנס לדיכאון עמוק יותר ולא מצליח לצאת ממנו. מרגיש שגם לחברים הקרובים שלי, לא איכפת מהקיום שלי. עובדה, שאף אחד מהם לא הציע לי להצטרף אליו להופעה בעצמאות, או להיפגש בחופש פסח שהיה. אני מרגיש כבוי. נפשית.