אשמח לעזרה ולהבעת דעתכם בנוגע למצב נפשי וזוגיות

אני סובלת מדיכאון קליני, אובחנתי כבר לפני שנים. לאחרונה נכנסתי לתקופה ממש לא טובה, ויתרתי על הלימודים האקדמיים שרציתי ואני כרגע לא מרגישה שאני רוצה לחיות, שאיפות בטח שאין לי.
הדימוי העצמי שלי בקרשים, אני מפקפקת בעצמי ללא הפסקה, אני מרגישה חסרת תועלת וחסרת תכלית... בן הזוג שלי לעתים קרובות הופך את זה לגרוע יותר רק כדי להתבדח ונורא מוריד אותי. דיברתי איתו על זה לעומק, אחרי ימים שלמים שהוא התווכח לגבי זה וניסה להתגונן כשאמרתי לו שזה מפריע לי ופוגע בי, הוא אמר שישתדל לשים לב לזה. אני נורא אוהבת אותו והוא גם מנסה לעזור בהרבה מאוד דברים שאין לי את היכולת לדאוג להם כרגע מבלי שאאלץ לבקש בכלל, אבל עדיין יש לי המון ספקות בנוגע לקשר הזה כתוצאה מההתנהגות שלו ואני לא בטוחה שהיא באמת תשתנה. חלק ממני רוצה לחתוך את זה ולנסות לשקם את עצמי לבד, אבל חלק אחר לא רוצה לוותר עליו (ואז אני כמובן מרגישה אנוכית כי אני לא בנאדם שקל להיות איתו). זה גובה ממני המון אנרגיות, אבל אני כרגע הולכת נגד האינסטינקט שלי שאומר לי שאם אחתוך וזהו אעשה טובה גם לעצמי וגם לו. מה דעתכם? אם יצא לכם להיות בזוגיות עם בנאדם במצב נפשי קשה, הייתם מעדיפים אם הוא היה נפרד מכם ומשחרר אתכם? כי אני חד משמעית רואה בעצמי עול כרגע, לא משנה מה הוא אומר