עד כמה דרך החשיבה שלי מעוותת ואתם חושבים שזה באופי או מחלה נפשית (יש לי דיכאון וכאלה)

אני לא מאמינה קודם כל שהחיים מציאותיים ושווים משהו.
אני נמנעת מאנשים כי אני בטוחה שלכל אחד יש מניע נסתר, אז אני לא מדברת ומתרחקת פיזית ורגשית מאנשים כדי להגן על עצמי.
אני לא מאמינה שאהבה קיימת. זה פשוט רצון לא להיות לבד. היא אולי קיימת בהתחלה אבל תמיד יש מניע שנמצע בתת מודע שלכם.
אני חושבת שכולם חיים בהעמדת פנים תמידית, בין אם זה במצב החיים שלהם, באהבה שלהם לאדם אחר, ברשתות החברתיות..כולם מעמידים פנים באופן תמידי חוץ מכשהם לבד.
לאף אחד לא באמת אכפת מספיק. גם לי.
לא מוצאת עניין באנשים אחרים,
מסלול החיים חסר כל היגיון. לומדים 12 שנים, ומבזבזים בעיקרון את כל החיים רק כדי לעבוד ו"לגדל משפחה" שגם זה נראה לי סבל בלתי נגמר.
אני הייתי רוצה משפחה רק כדי שאצטרך לא אהיה לבד. אבל אין ביכולתי וברצוני לדאוג ולפרנס אנשים אחרים.

-