מה הקטע של החיים שלי להידפק כל פעם מחדש?(פריקה)

כל פעם שהכל משתפר והחיים מתחילים להסתדר מגיעה תקופה של דיכאון/חרדה (יותר מהרגיל) ודופקת הכל. כל דבר שאני עושה גורם לי לרצות למות. עניתי על שאלה כיתה (לא חשבתי שהמורה תשמע את מה שאמרתי) ואז רציתי למות מרוב שהובכתי. צחקתי באמצע נאום שהקראתי ורציתי ליטרלי באותו רגע לקבור את עצמי (מלא ילדים צחקו על משהו שקרה ונבהלתי שהם צוחקים עליי והתגובה שלי לפחד זה צחוק), חוויתי ביום אחד איזה 4 התקפי חרדה בשירותים של בית הספר (3 בזמן שיעור וביקשתי לצאת לשירותים ואחד בהפסקה אז פשוט הלכתי ישר לשירותים) ואני מרגישה כאילו אלוהים אומר "עכשיו הכל בסדר? אז בואי נדפוק אותך שוב" וזה חרא בטירוף. וגם תמיד הייתי בורחת לקריאה ולספרים אבל עכשיו אני במחסום קריאה דפוק ואין לי מה לעשות בחיים. אני מרגישה שכל העולם צוחק עליי וזה גורם לי לרצות למות. אני נקייה מפגיעה עצמית חודש וחצי וזה לא שלא בא לי לחתוך, בא לי עד כדי כאב אבל אני לא עושה את זה בשביל לא להכאיב לאימא שלי למרות שהיא מעצבנת אותי עכשיו מאוד כי היא מחייבת אותי להוריד את המסיכה בבית הספר למרות שאמרתי לה שלא בא לי. בקיצור, לחיות זה חרא!