מה הייתם עושים אם הייתם מגלים הילד שלכם פוגע בעצמו?

אהבתי שהדגשת שאתה לא כזה
הייתי מנסה לדבר איתו או לקחת אותו לטיפול רגשי
אני לא יכולה לגרום לו להפסיק, זה לא בכוח שלי

בית חולים או משהו שיטפלו בו נפשות גם

מנסה לדבר איתו, שואלת אותו איך זה הגיע למצב הזה ומרגיעה אותו שהכול בסדר

עוזר לו ככל האפשר

פגיעה עצמית היא סימפטום. צריך להבין של מה. לפעמים זה מורכב וצריך לערב איש מקצוע. הייתי מנסה לדבר איתו על זה ואם הייתי מבינה שזה גדול עליי, לוקחת אותו לפסיכולוג או איש מקצוע אחר שיוכל לעזור.

הייתי מנסה להבין למה , הייתי מתעניינת בחיים שלו , בחברים שלו , בכללי מה קורה איתו . ואז הייתי מוצאת לו פסיכולוג - ואולי אפילו קבוצת תמיכה שידע שהוא לא לבד . ולא הייתי מאשפזת אותו בשום סיכון , לא במדינה הזאת . רק אם באמת המצב היה חמור ממש .. האישפוז שעברתי הרס לי את כל הקשרים עם המשפחה עם חברים וכל דבר אחר , הרס אותי יותר מהזמן שבו הייתי פוגעת בעצמי .
הייתי פשוט פועלת כמו שאני רציתי שההורים שלי יעשו מתי שזה קרה לי . ולהבין אותו בכל דקה .

הייתי עושה מה שלא עשו בשבילי והייתי צריכה.

רושמת אותו לטיפול פסיכולוגי, את עצמי להדרכת הורים (הייתי עושה את זה כבר הרבה לפני) וכנראה שהייתי הרוסה מזה כי זה אומר שנכשלתי בלהיות אמא טובה.

היי. למה שאלת את זה? אם אתה אפילו לרגע חושב שההורים ישמחו אם יקרה לך משהו אתה טועה. הורים רוצים שלילד שלהם יהיה טוב, גם אם הם לא מראים את זה. אם ילד פוגע בעצמו זאת נורת אזהרה שמשהו לא בסדר איתו ובדרך כלל לוקחים אותו לאשפוז פסיכיאטרי (מקום שאף אחד לא רוצה להגיע אליו). אבל אני כאן להזכיר שיש עוד דרכים לבקש עזרה חוץ מפגיעה עצמית: ללכת להורים ולספר להם על הרגשות הקשים שעוברים זו דרך מעולה להוריד מעמסה על הנפש.

שואל השאלה:
מי אמר שאני פוגע בעצמי