מישהו יכול בבקשה להסביר לי את משנה ב' ''יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ''?

החלק הראשון אומר שלימוד התורה הטוב ביותר הוא כאשר אדם גם עובד וגם לומד. כל לימוד תורה שאדם לומד, שלא בא יד ביד עם עבודה, יגרור עוון, כלומר - יגרום לאדם לחטוא.

החלק השני אומר כאשר אדם עושה דברים למען ציבור כלשהו, שיעשה את זה לשם שמיים ולא כדי שיגידו כמה אדם טוב הוא. הסיבה היא שכל ההצלחה בעזרה לציבור באה בזכות אבותיהם של הציבור ולא בגלל ההשקעה שהאדם משקיע. אלא שאם אדם משקיע עבור הציבור, אפילו שההצלחה בזה לא תלויה בו, הקב"ה נותן לו שכר כאילו באמת ההצלחה היא בזכות ההשקעה שלו.