תשובה אחת
פרק ה:
בפרק ה נקרא על משיחת דוד למלך על כל ישראל, ועל הצלחותיו בראשית מלכותו.
עם מותו של איש בשת בא הקץ למלכות בית שאול. זמן מה לאחר מותו של איש בשת בוצעה תוכניתו של אבנר. "ויאמר אבנר אל דוד: אקומה ואלכה ואקבצה אל אדני המלך אל כל ישראל ויכרתו אתך ברית, ומלכת בכל אשר תאוה נפשך" (ג, כא). לפי רש"י בין מותו של איש בשת לבין מלכות דוד על כל ישראל חלפה חצי שנה.
ראשי השבטים באו אל דוד חברונה "ויאמרו לאמר: הננו עצמך ובשרך אנחנו" (פס' א). אנחנו רואים בך אחינו ובן עמנו ואין בדעתנו להוסיף להלחם בך.
גם לבן אמר ליעקב: "אך עצמי ובשרי אתה" (בר' כט יד).
אבימלך אמר לאנשי שכם: "וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני" (שופ' ט ב).
מקורה של המליצה בדברי אדם: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי (בר' ב כג).
אילו נמוקים מביאים ראשי השבטים להחלטתם?
כבר בימי מלכות שאול הוכחת שאתה מסוגל להנהיג את העם. "גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל" (פס' ב). הם משתמשים בלשונו של אבנר אליהם "גם תמול גם שלשם הייתם מבקשים את דוד למלך עליכם"
(ג יז). "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה" מצאנו גם בספר במדבר כז, יז.
כלומר כבר בימי שאול היית למעשה מנהיגם של בני ישראל. הכוונה למלחמות הפלשתים (שמ"א יח טז).
ה' גלה רצונו שתמלוך על כל ישראל. העם משוכנע שרצון ה' הוא שדוד ימלוך "ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל" (פס' ב).
העם ממלא את רצון ה' וממליך את דוד על כל ישראל. "ויבאו כל זקני ישראל אל המלך חברונה, ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה', וימשחו את דוד למלך על ישראל" (פס' ג).
לא פרשו תוכנה של הברית ומסתבר שהם נשבעו לו לעבדו, והוא נשבע להם לשפוט אותם ולהנהיגם בצדק.
שלוש פעמים נמשח דוד למלך. בפעם הראשונה נמשח דוד בסתר ע"י שמואל. בפעם השנייה נמשח למלך על יהודה, ועתה נמשח בפעם השלישית למלך על כל ישראל.
דוד הנרדף והמושפל היה למלך על כל ישראל. מי היה דומה בגורלו לדוד?
יפתח הגלעדי, שאף היה מנודה ואח"כ נאלצו זקני עירו למנותו עליהם לקצין ומושל.
"בן שלושים שנה דוד במלכו" מטבע לשון לפתיחת תולדות מלכים. כמו "בן שנה שאול במלכו" (ש"א יג א).
בחברון מלך שבע שנים וששה חודשים, כפי שכבר למדנו בפרק ב פס' יא, ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה. בפועל בירושלים מלך שלושים ושתיים שנה ומחצה. הכתוב מונה אותן שלמות בשביל לחלוק כבוד לירושלים. לפי הירושלמי שישה חודשים שדוד ברח מפני אבשלום לא עלו במניין מלכותו.
עתה יבצע דוד פעולות חשובות לטובת עמו שיאדירו את כבודו בעיני העם.
מה הייתה פעולתו הראשונה של דוד אחרי שהומלך על ישראל ויהודה?
כיבוש ירושלים והפיכתה לבירת הנצח של ישראל. בבחירה זו הוכיח דוד את חזונו המדיני. במדרש תדשא פרק כב כתוב שהייתה ירושלים לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה. העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין, אחרי מות יהושע עלו בני יהודה ולקחו את חלקם ושרפו את העיר באש (שופ' א ח) ועזבוה חרבה. אבל ירושלים התחתונה שהייתה לבנימין לא אבו בני בנימין להורישם (שופ' א כא), אלא שהייתה עומדת עד ימי דוד. וכשלכד אותה דוד התחיל ובנה ירושלים העליונה ועשה חומה אחת בהיקף וסיבב לעליונה ולתחתונה ונעשו שתיהן שם אחד –ירושלים. שנאמר "ויבן העיר מסביב" (דבה"א יא ח).
רק חלק של ירושלים היה בידי בני ישראל וברובה עדיין שכנו היבוסים (יהו' טו סג). היבוסים הפרידו בין בני יהודה שמדרום לעיר ובין בני בנימין שמצפון לה.
במה הייתה חשיבותה של ירושלים?
א) ירושלים היבוסית הייתה מובלעת בין שבטי בנימין ואפרים מצפון ובין שבטי יהודה מדרום, וע"י כיבוש ירושלים הוסרה המחיצה הנוכרית המפרידה בין שני חלקי העם.
ב) ציון המצודה היבוסית הייתה חזקה מאוד. היא שכנה על הר תלול שגיאיות עמוקים מסביב לו והגישה אליו קשה. יבוס שכנה על גבי הגבעות המזרחיות שבין נחל קדרון מצד מזרח לבין הגיא החוצה את העיר העתיקה של ימינו מצד מערב. העיר הייתה מוקפת חומה וחזקה במיוחד, לכן היבוסי שכן בה לבטח. דוד הבין שמצודה נשגבה כל כך תוכל לעמוד בפני כל אויב.
ג) במלכו על כל העם היה צורך בעיר בירה שלא תעמוד בתחום אחד השבטים, כדי לא לעורר קנאה בין השבטים.
ד) נראה שלדוד הייתה סיבה נוספת רוחנית הוא רצה שירושלים תהיה עיר הקודש כי בתחומה של ירושלים שוכן הר המוריה שעליו ניבא אברהם: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בר' כב יד). יש המפרשים: ה' יבחר לו מקום זה לבנות בו בית המקדש, המקום אשר עליו נאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'" (שמ' כג, יז).
לירושלים מסורת קדומים של קדושה. היא העיר שבימי אברהם מלך בה מלכי צדק שהיה כוהן לאל עליון, ואברהם נתן לו מעשר מכל (בר' יד יח-כ). בירושלים נמצא הר המוריה מקום עקדת יצחק (דה"ב ג א). ועליו ניבא אברהם "בהר ה' יראה" (בר' כב יד). מסורת בפי הנביאים שמקום המקדש נבחר שם עוד מקדם "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (יר' יז יב).
כיצד כבש דוד את ירושלים הבצורה?
דוד פתח במשא ומתן עם היבוסי בדרך של שלום. דוד ואנשיו, אלה הם האנשים שנתקבצו אליו עוד בהיותו גולה ונודד, ואליהם נתווספו במשך כל הזמן גבורים משבטי ישראל השונים (ש"א כב; דה"א יב) הלכו להציע ליבוסים שיכנעו ויפתחו את שערי עירם ויקבלו עליהם את מלכות דוד. היבוסים לעגו לדוד, כי בטחו בעוצמת מבצרם, ובחוסן חומות עירם. לא נפתח לך את שערי העיר ולא נקבל עלינו מלכותך השיבו להצעה. המצודה כל כך חזקה שאפילו בכוחם של עיוורים ופסחים להגן עליה ולמנוע את כיבושה. כידוע האנשים האומללים שהיו מנודים מלשבת בין אנשי העיר ישבו ליד חומת העיר למשל מצורעים. מל"ב ז, ג: "וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער". אפשר שהיו יושבים בפתח שער העיר, כדי שרבים יבקשו עליהם רחמים (חולין עח ע"א).
פירושים נוספים למשפט "לא תבוא הנה, כי אם הסירך העורים והפסחים":
היבוסים העלו על החומה עיוורים ופסחים שקיללו את כל מי שיעז לפגוע בהם ובשולחיהם. פירוש אחר כולנו נלחם בך עד האיש האחרון, אפילו ישארו בעיר רק עיוורים ופסחים גם הם יקומו להילחם בדוד.
וכיצד יוכל דוד בכל זאת לכבוש את ירושלים?
ע"י מצור שימנע מיושביה מזון ומים עד שיאלצו להיכנע. לשם כך היה צורך לפגוע באספקת המים שלהם. דוד הבטיח פרס לפי דה"א יא ו: "ויאמר דוד כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר". ובפסוק ח' בפרקנו כתוב: "כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו נפש דוד, על כן יאמרו: עור ופסח לא יבוא אל הבית". כל מי שיכה בראשונה בצינור המספק מים לעיר וישחית אותו, יכריח את תושביה להיכנע.
(יש הטוענים שהכוונה למנהרה החצובה שהוליכה מן הגיחון אל העיר והיא נתגלתה בחפירות אריכיאולוגיות), ויכה את הפסחים והעיוורים כלומר את חיל המגן של המצודה, שלדברי מלך היבוסי הם יכולים להיות גם עוורים ופסחים השנואים על דוד, לפי שביזוהו שאמרו אפילו הם יימנעו ממנו ללכוד את המצודה (רד"ק).
דברי מלך יבוס הם מקור לפתגם: "עור ופסח לא יבוא אל הבית", המורה כי אסור לבעלי מום לשרת בבית המקדש.
בדה"א יא, ו מסופר על מעשה הגבורה שבגללו זכה יואב בן צרויה להתמנות "לראש ולשר" על כל צבאות ישראל. "ויהי לראש" – מפקד על ענייני המלחמה, ככתוב בשופטים י, יח: "מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון יהיה לראש לכל ישבי גלעד".
יואב עלה לראשונה דרך אותה מנהרה הקרויה צינור המובילה מים לעיר. ובזכות המעשה הנועז של יואב דוד לכד את המצודה של ירושלים היא יבוס וקרא לה על שמו עיר דוד.
מדוע לדעתכם עשה יואב את המעשה הנועז הזה?
יכול להיות שאחרי רצח אבנר הדיחו דוד מתפקידו כשר צבא, יואב החליט להשיב אליו את לב דוד. והוא זכה שוב במעמדו כשר צבא.
פעולתו הנועזת של יואב הביאה לידי כניעתם של היבוסים לפני דוד.
כיצד התייחס דוד ליבוסים הכנענים?
הוא השאירם בנחלתם ולא נגע בהם לרעה.
חברון שהייתה רחוקה ממרכז הארץ וגם מיוחדת ליהודה לא הלמה מושב מלך על כל ישראל. דוד קבע את ירושלים כעיר בירה וקראה על שמו עיר דוד.
קריאת העיר על שם המלך שכבשה הינו מנהג קדום, וכן עשה סיחון לחשבון, שאחר שכבשה מידי מלך מואב הראשון קראה בשם "עיר סיחון" או "קרית סיחון"
(במד' כא כו-כח).
דוד בנה חומה מסביב לעיר שנמשכה מן המלוא, שהוא מגדל (כמו שופ' ט ו), או מצודה מלאה עפר ואבנים אל תוך העיר פנימה (מוזכר במלכים א ט כד; יא כז). מסתבר שדוד כלל בתחומי עירו גם את ירושלים שהייתה בנויה על הגבעות המערביות (העיר העליונה של ימי בית שני, הר ציון והרובע היהודי של ימינו). ועשה חומה אחת בהיקף סביב לעליונה ולתחתונה ונתאחדו שתיהן לאחת. ואפשר שלזה רומז הפסוק בתהילים קכב ג: "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו".
פרק ה (פסוקים יא-סוף)
את הקטע הקודם סיימנו בפסוק "וילך דוד הלוך וגדול, וה' אלקי צבאות עמו" בקטע זה נקרא על נצחונות נוספים של דוד שבצרו את מלכותו, אך דוד יודע שכל הגדולה היא בעבור עמו ישראל (פס' יב).
העיר צור נבנתה על סלע חזק (ומכאן שמה צר=סלע) לחוף ים התיכון, ועוד חלק ממנה על שני איי סלע בתוך הים, וחירם מלכה חיבר אותם לאי אחד והקיפהו חומות נשגבות לכן נקראה "מבצר צר" (יהו' יט כט) "מעז הים" (ישעיהו כג ד). צור עלתה במסחרה הרב ובעושרה על צידון אחותה הבכירה. הצורים והצידונים – הפיניקים ישבו על שטח קטן לחוף הים התיכון מצפון. לרוחב הארץ עברה שורת הרים מרגלי הלבנון ועליהם יערות גדולים שספקו עצים יקרים לבניינים, ויושבי הארץ ידעו לכרות את העצים ולהעבירם בדוברות על פני הים (מל"א ה כג) (יהו' יא ח; יט כט).
חירם היה מלך צור במ"א ה כד הוא נקרא חירום.
על מה מעידה פנייתו של חירם מלך צור אל דוד?
פנייה זו מעידה על כך שכבודו של דוד עלה לא רק בעיני עמו, אלא גם בעיני העמים הנוכרים שמחוץ לגבולות ישראל.
מדוע שלח חירם מלאכים לדוד?
חירם שלח לדוד מלאכים ודורון לשם תודה, כי דוד לחם בפלשתים שהיו אויביה של צור.
מה שלח חירם לדוד?
חירם שלח לדוד עצי ארזים יקרים מיער הלבנון ששמשו לבניין, וחרשי עץ ואבן קיר. החרשים היו אומנים לבניין בעץ ובאבן. כדי שיבנו בירושלים בניינים מפוארים כיאה לבירתו של מלך גדול.
איזו תועלת הפיקו מכך הצורים?
הצורים בקשו את קרבתו של דוד מפני הפלשתים, שהתפשטו ובוודאי שמו מכשולים על דרך המסחר מצור למצרים, הדרך שעברה בפלשת. ע"י הברית עם דוד רצה חירם להבטיח את אורחות המסחר שלו.
דוד ודאי שמח על הברית עם חירם מלך צור. הייתה זו הצלחה מדינית גדולה וחשובה. הפעם הראשונה שהכירו בישראל כממלכה חזקה. האומנים הצורים היו נחוצים לדוד, מכיוון שבני ישראל עוד לא ידעו את אומנות הבניין. הצורים הצטיינו בימים ההם באומנות הבנאות ובני ישראל היו עד אז עם של רועים ואיכרים, הבונים בתים פשוטים, ומעתה ילמדו מהצורים לבנות להם בניינים מפוארים.
מדוע מהרו הפלשתים לעלות להילחם בדוד?
כל זמן שמלך דוד על שבט יהודה לבדו היה בעל בריתם של הפלשתים, אבל כאשר שמעו כי נמשח דוד למלך על כל שבטי ישראל, הבינו כי עתה ישבור את עולם מעל צוואר עמו, ויש סכנה לשלטון שהיה בידם על כמה אזורים בישראל, על כן מהרו לעלות עליו למלחמה בטרם התחזק במלכותו.
פלשתים מהרו לפשוט על יהודה ובנימין ויחנו בעמק רפאים (דרומית מערבית לעיר העתיקה של ירושלים, במקום בו נמצאות היום שכונות אבו-תור ובקעה). עמק רפאים תוחם את נחלת יהודה מצד צפון ואת נחלת בנימין מצד דרום (יהו' טו ח; יח טז). הוא משתרע בדרך בין ירושלים לבית לחם, ובקצהו הדרומי מערבי הוא מתחבר אל סעיף נחל שורק. נראה ששדות התבואה של ירושלים השתרעו בעמק זה (יש' יז ה).
שתי שאלות שאל דוד באורים ובתומים מהן?
האחת אם ראוי עתה לתקוף את הפלשתים, או כדאי להמתין לשעה אחרת.
ושאלה שנייה אם יעלה בידו להכות את הצבא. היו אלה למעשה שתי שאלות שהן אחת, שהרי אין טעם לעלות למלחמה ללא הבטחת ה', שאכן יעלה בידו להכות את הצבא.
גם בצקלג שאל דוד את ה' "ארדף אחרי הגדוד הזה? האשגנו?" (ש"א ל ח).
תשובת ה': "ויאמר ה' אל דוד: עלה כי נתן אתן את הפלשתים בידך" (פס' יט).
דוד השתמש שוב בתכסיסי המלחמה שלו, כיצד?
הוא נהג כיהושע בשעה שנלחם בחמשת מלכי האמורי בגבעון. הוא התנפל על הפלשתים בהתקפת פתע עזה, כפרץ מים השוטף ומכלה כל מה שעומד לו למכשול. "על כן קרא שם המקום ההוא בעל פרצים" (פס' כ).
ומה הייתה התוצאה?
הפלשתים נסו בבהלה רבה והשאירו את עצביהם (אליליהם) שלקחום עמהם בצאתם למלחמה.
ומה עשה דוד בעצביהם?
דוד נשאם בתהלוכת ניצחון ולפי דבה"א יד יב ציווה דוד לשרפם.
ההתיאשו הפלשתים ממפלתם?
לא הם קיוו לניצחון בסיבוב השני, על כן עלו שוב על דוד "ויספו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים" (פס' כב). מפסוק זה משתמע שהפעם פשטו על ירושלים גם מצד דרום (עמק רפאים) גם מצד צפון (גבע).
דוד שוב שאל בה' וה' אומר לו לא תעלה עליהם למלחמה פנים אל פנים, אלא הסב את אנשיך אל אחד המקומות שמאחורי מחניהם, והכוונה למה שנקרא בימינו תנועת איגוף, אפשר שהכוונה לצד מערב ממחנות הפלשתים שעלו למלחמה בהר.
"לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים" (פס' כג).
בכא הוא מין עץ. יש אומרים שהוא מעצי הצרי ונקרא כך על שם השרף הלבן הנוטף מעליו. "בכא" נגזרת מ"פיכה", נזל, ירד. השרף של העצים מפכה ונוזל מן העצים.
אפשר שהמקום שגדלו עצים אלה נקרא עמק הבכא (תה' פד ז). לפי מדרש שוח"ט
לתה' כז, ב "בכאים" הם אילנות שמלאים קוצים שכל הנוגע בהם מיד בוכה. ויש המסבירים שעלי העץ משמיעים קול דמוי בכי.
"ובאת להם ממול בכאים" – תתנפל על האויב כאשר תשמע רשרוש העלים בראשי אילנות הבכאים. רלב"ג פרש דוד ימתין שיבוא רוח ויניע את ראשי הבכאים. הפלשתים יחשבו בשמעם את קול צעדי דוד שהוא קול תנועת ראשי הבכאים ולא יהיו נשמרים ממנו.
וכן עשה דוד הוא לא פתח במלחמה עד אשר שמע את "קול צעדה בראשי הבכאים" כתב המלב"ים שהיה נס וטבע יחד, ה' ניסה כאן את דוד בדבר, אשר לא עמד בו שאול ולא המתין לשמואל (ש"א יג יד). דוד שמר על המצווה ולא בטח בגבורתו.
כיצד הצליח התכסיס?
גם תכסיס זה הצליח. דוד ואנשיו עברו בסתר בין סבכי היער הקיפו את האויב ובאו מאחוריו.
שתי המפלות הכריעו את הפלשתים. הניצחון על האויב העיקרי של עם ישראל מזה דורות פתח לפני דוד את הדרך לביסוס אחדות הממלכה מפנים ע"י חיסול המובלעות הנכריות שנתקיימו בתחום ישראל מימי יהושע והשופטים.
הבה נסקור בקצרה את המלחמות בין ישראל ופלשתים.
שבט דן צריך היה לעקור ממקומו בגלל הצקות הפלשתים.
שמשון היכה בהם מכות נחרצות, אך בסופו של דבר נפל בידם.
במפלה באפק נשמד בית עלי. ארון ה' נלקח בשבי ושילה העיר הקדושה חרבה.
שמואל הנביא ניצח את הפלשתים באבן העזר, אך לא הכניעם (שמ"א פרק ז).
יונתן ושאול הנחילום תבוסה גדולה במכמש.
דוד ניצח את גלית בעמק האלה והפלשתים נסו.
במלחמה בגלבוע נצחו הפלשתים שאול ובניו נפלו חללים.
דוד הכניע את הפלשתים כניעה מוחלטת ושם קץ לשלטונם על ישראל.
הניצחון המוחלט על האויב ההסטורי הזה עשה את דוד לאהוב האומה, ולסמל האחדות של שבטי ישראל. לחץ הפלשתים היה הגורם הראשי לאחדות העם. שאול חיזק את האחדות במלחמותיו. ודוד הביא אותה בנצחונותיו לידי שלמות. ע"י דוד פסקה הסכנה הפלשתית לגמרי. אמנם גם בתקופת שתי הממלכות היו עוד מלחמות עם הפלשתים, אך לא הייתה סכנת קיום העם כרוכה בהן. כל שאר הנצחונות שנחל דוד במלחמותיו על כל אויבי העם מסביב הוסיפו לו תהילה, אבל הניצחון היחיד שנתן את בטחון הקיום לעם ישראל היה נצחונו על הפלשתים.
מה היו שלושת הצלחותיו הגדולות של דוד בראשית מלכותו?
כיבוש ירושלים מידי היבוסי והפיכתה לבירת ישראל.
בריתו עם חירם מלך צור.
נצחונו המכריע והסופי על הפלשתים.
וכך נתאמת דבר אבנר אל העם: "ביד דוד עבדי הושיע את עמי ישראל מיד פלשתים ומיד כל איביהם" (ג יח).
פרק ו:
מטרתו הראשונה של דוד בכיבוש ירושלים הייתה להפכה לבירת ישראל, אך הייתה לו מטרה נוספת מהי? לעשותה גם לעיר הקודש, כשילה בשעתה, שתשמש מרכז דתי לכל העם.
במה היה חשוב הדבר?
המרכז הדתי עשוי לחזק את אחדות העם.
מה היה נחוץ כדי להפוך את ירושלים לעיר הקודש?
להעביר אליה את ארון הברית.
בתהילים קלב ג-ח מצאנו שדוד נשבע עוד בימי נעוריו, בשבתו בבית לחם אפרתה לבנות בית לעבודת ה' ולהשכין בו את הארון: "אם אבא באהל ביתי/אם אעלה על ערש יצועי/אם אתן שנת לעיני/לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'/משכנות לאביר יעקב הנה שמענוה באפרתה/מצאנוה בשדי יער נבואה למשכנותיו/נשתחוה להדם רגליו, קומה ה' למנוחתך/אתה וארון עזך.
משכבש דוד את ירושלים החליט לקיים את שבועתו להעביר את הארון אל מקום מנוחתו בכבוד הראוי לו.
רבות נדד הארון עד הגיעו אל המנוחה. עתה הובא הארון לירושלים בטכס מפואר ובהקרבת עולות וזבחים והועמד באוהל על הר ציון. ומאז נעשתה ירושלים למקום המקודש ביותר לעם ישראל.
מה השבית את שמחת העלאת הארון בפעם הראשונה?
דוד אסף אנשי צבא נבחרים שלושים אלף, כלומר היה גדול עשרת מונים מצבא הקבע הנבחר שהיה עם שאול בראשית מלכותו (ש"א יג ב), וכינס את הצבא הגדול הזה כדי להעביר את ארון האלוקים, אשר נקרא שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, מקרית יערים לירושלים. הנאספים שמשו משמר כבוד לארון ה'. את הארון הרכיבו על עגלה חדשה שלא נשתמש בה הדיוט ועשו זאת לקדושת הארון (רד"ק), כמו שעשו הפלשתים כשהשיבו את הארון לגבול ישראל (ש"א ו ז), ולא במוטות כבימי הנודדים במדבר. במדבר ז ט כתוב:
"ולבני קהת (נושאי הארון) לא נתן (עגלות) כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו".
מאז גלותו בימי עלי לא נמצא לו מקום מנוחה ועמד בשעתו באופן ארעי בבית אבינדב בגבעה שבקרית יערים. אפשר שהשם אבינדב הוא על שם שני בני אהרן נדב ואביהו, (נדב ואביהו נשרפו בהקריבם אש זרה לא היו להם ילדים (ויקרא י, א-ב) לאחר מותם אחיהם הצעירים אלעזר ואיתמר מילאו את תפקידם), ובנו של אבינדב נקרא אלעזר בן אהרן הכהן. "וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה ועזא ואחיו בני אבינדב נהגים את העגלה חדשה" (פס' ג). אבינדב היה כוהן (ש"א ז א). במסעות שבמדבר נשאו את הארון לויים מבני קהת (במ' ד, טו יז-כ). ואין הכוהנים נושאים את הארון. ישנם רק שלושה מקומות שהכוהנים נשאוהו לפי הוראה מיוחדת. במעמדות מיוחדים כגון: בשעת חציית הירדן
(יהו' פרק ג), בשעת הקפת חומת יריחו (יהו' פרק ו) ובשעה ששכנוהו במשכן העולמים
(מ"א ח ג), ככתוב במ"א ח, יג: "בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים". (גלגל, שילה, נב וגבעון לא היו משכן עולמים, כי לא היו המקום הנבחר).
הבקר שמשכו את העגלה היטוה הצידה והארון נטה ליפול. כנראה נבהלו בני הבקר מפני קולות האנשים והמיית כלי הזמר."וישלח עזה אל ארון האלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר (פס' ו). כוונתו הייתה טובה הוא רצה למנוע את נפילת הארון ארצה, אך התורה אסרה לנגוע בארון "ולא יגעו אל הקדש ומתו" (במ' ד טו) וכשנושאים אותו אוחזים נושאיו בבדיו בלבד (במוטות בלבד). ככתוב שמ' כה יד-טו; שמ' לז ה; במד' ד ו;
מ"א ח ז-ח: "והבאת את הבדים בטבעות... לשאת את הארון בהם, בטבעת הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו". כאמור התורה קבעה עונש מוות לנוגעים בארון, גם ללויים בני קהת שתפקידם לשאת אותו. ולכן עזה נענש "ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלקים על השל, וימת שם עם ארון האלקים" (פס' ז).
על השל (מילה יחודית במקרא) רבים פירשו אותה מלשון שגגה ושכחה כמו: "לא תשלה אתי כלומר לא תטעה אותי (מ"ב ד כח). פרוש אחר בהיותו שוקט ובוטח כמו: "כי ישל אלוה נפשו" (איוב כז ח), יתן שלוה.
דוד הצטער מאד על המיתה המשונה והפתאומית שנגרמה לעזה. דוד קרא למקום פרץ עזה
(פרץ-שבר, מכה חוזקה), כדי להקים שם עולם לעזה.
מדוע ציווה דוד להעביר את הארון לבית עבד אדם הגתי?
דוד חשש שמא ימיט הארון אסון על תושבי ירושלים כפי שקרה בבית שמש. כנראה הכיר דוד כי בהתירו להסיע את הארון בעגלה חדשה, לפי מה שעשו הפלשתים כשהשיבוהו לגבול ישראל (שמ"א ו ז ואילך), בניגוד לדברי התורה שהלויים בני קהת ישאוהו על כתפיהם (במד' ד טו; ז ט). דוד חשש להביא את הארון לעיר דוד, לכן ציווה להעבירו לבית עבד אדם הגתי, שהיה לוי ומן השוערים היה (דה"א טו יח, כה; טז לח).
השוערים-יוצאי משפחות לויים, ששמרו על פתח אהל מועד בימי המדבר, שילה, נב וגבעון.
נקרא גתי על שם מקומו הקודם ואפשר שהיה מעיר הלויים גת רמון שבדן (יהו' יט מה; יהו' כא כד). משנשל השבט מנחלתו שבעמק החוף התיישב עבד אדם בסביבות ירושלים. על נדידת לויים ממקום מגוריהם למדנו בשופ' יז ז-ח.
מה קרה בבית עבד אדם הגתי?
הארון הביא ברכה לביתו, לפיכך החליט דוד כעבור שלושה חודשים להעביר את הארון לירושלים.
כיצד נעשתה העברת הארון מגת לירושלים הפעם?
בפעם הזאת לא הרכיבוהו על עגלה, אלא הלויים נשאוהו על הכתף כמפורש בתורה
"בכתף ישאו" (במד' ז ט) ובדה"א טו טו כתוב: "וישאו בני הלוים את ארון האלקים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במטות עליהם". הם הביאו את ארון הברית בטכס מפואר ובהקרבת עולות וזבחים. וכשראו נושאי הארון, כי הלכו ששה צעדים ולא נפגעו שמחו. (ששה צעדים –שיעור זה הלך עזה כשאחז בארון והכהו ה'). לאחר כל שישה צעדים נעצרו וזבחו בו שור ומריא.
מרוב שמחה לבוא ארון ה' לעיר המלוכה התערב דוד בין ההמונים כאחד העם והיה מכרכר בכל עוז לפני ה'. מכרכר – מרקד.
דוד חגור אפוד בד לכבוד הארון, כאחד הכוהנים והלויים ולא לבש מעיל מלכות. זה הלבוש אשר לבש גם שמואל שמלא בפועל תפקיד של שומר בבית ה' בשילה (ש"א ג, ג, טו) והכוהנים ההדיוטות בנב (ש"א כב יח) אין זה האפוד שלבש הכוהן הגדול שהיה עשוי זהב תכלת וארגמן (שמ' כח ו). ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר (פס' טו). הלויים נושאי ארון ברית ה' העמידו את הארון במקום שיעדו לו בתוך האוהל. "ויעל דוד עלות לפני ה' ושלמים" וכשכלה לעלותם ברך את העם בשם ה' צבאות. גם משה ברך את העם בגמר מלאכת המשכן "ויברך אתם משה" (שמ' לט מג).
ומשה ואהרן ברכו את העם בשעת חנוכת המשכן: "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, ויצאו ויברכו את העם" (ויק' ט כג).
וכן ברך שלמה בנו את העם בשעת חנוכת המקדש (מ"א ח יד ואילך).
ברכתו של דוד לא מפורטת בפרקנו אך כתובה בדה"א טז ח-לו והיא כלולה במזמורי תהילים קה א-טו; צו א-יג; קו מז-מח.
ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה כלומר לכל אחד ואחד חלת לחם ככר לחם ואשפר אחד. הוראתה המדויקת של המלה הנמצאת במקרא רק כאן ובמקום המקביל בספר דברי הימים (דה"א טז ג) אינה ידועה, משערים כי היא מדה של בשר או מין מאכל, ואשישה אחת נראה שהכוונה לעוגה.
מה הייתה דעתה של מיכל כשראתה את דוד מפזז ומכרכר כאחד העם?
מיכל גדלה בבית שאול המלך, שנהפך מרועה תמים הנחבא אל הכלים, לשליט עריץ הנוהג שררה בעמו, לפיכך הייתה דעתה שונה מזו של דוד. "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה" (פס' טז). מיכל בזתה את דוד,
כי לדעתה לא לכבוד הוא למלך להתערב בין ההמון ולרקוד לעיני העם, המלך צריך להיות רם ונישא מכל העם.
הכתוב מכנה את דוד בכנוי המלך, מכיוון שבת המלך סברה שאין ראוי למלך לנהוג כפי שדוד נהג. לפי פס' יט "למאיש עד אשה" אנו למדים שגם נשים נטלו חלק בחגיגה,
ואילו מיכל סברה שלא לכבודה להתערב בין החוגגים.
וילך כל העם איש לביתו וגם דוד הלך לברך את ביתו.
מיכל יצאה לקראתו כיצד קבלה את פניו?
היא דברה אליו בלעג.
כיצד נזפה בו?
"מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים" (פס' כ). כלומר איך נראה היום המלך הנכבד אשר הופיע לפני העם כאחד הבזויים לפני אמהות עבדיו השפחות של עבדיו מעין עבדי עבדים (בר' ט כה) זה בטוי לחרפה רבה. כאשר יראה לעיני כל איש ריק ופוחז "הרקים" אנשים בטלים ופחותי ערך (שופ' יא ג).
כיצד הגיב דוד על דברי הלעג שלה?
רקדתי לפני ה' ולכבוד ארון קדשו. ה' אשר היה בעזרי להמליכני תחת אביך וכל ביתו.
על דברי הבוז של מיכל משיב דוד בעקיצה בהזכירו כי דווקא באביה מאס ה'. האמהות (השפחות) אשר אמרת כי התבזתי בפניהן, הן תכבדנה אותי, שכן המוני העם יבינו יותר ממך את טיב השתתפותי בשמחה הגדולה כאחד העם.
"ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (פס' כג).
כעונש על דברי הבוז שאמרה לדוד לא ילדה עוד כל ימיה. אם היו למיכל בנים יש להניח שנולדו לפני המאורע המסופר. חמשת בני מיכל המוזכרים בפרק כא פס' ח היו בני מירב אחותה, כי מירב הייתה נשואה לעדריאל (ש"א יח יט). (מיכל נתנה ע"י אביה לפלטי בן ליש). וקראם הכתוב בני מיכל כי גדלה אותם (סנהדרין יט ע"ב). כן קרוי עובד בן רות על שם נעמי כי היא גדלה אותו. "ותקח נעמי את הילד... ותהי לו לאמנת ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי" (רות ד טז-יז).
מיכל האשה היחידה במקרא שעליה מספר הכתוב שאהבה את אישה (ש"א יח כ, כח). זכתה בימים מעטים של אושר ואהבה. כל ימי בריחת דוד היו לה ימי צער ויגון. ומששבה לדוד שוב לא האיר לה האושר פנים. היא כבר לא הייתה האישה הנאהבת. דוד נשא נשים רבות כדרך המלכים בימים ההם. היו לו עניינים רבים ומסובכים לעסוק בהם. כשראתה את דוד מפזז ומכרכר כאחד העם, סברה שאין למלך לנהוג כך ותבז לו בלבה. היא נזפה בו לעיני בני ביתה. דוד השיב לה דברים בוטים, ופסל אותה מלהיות אם לשושלת בית דוד, ומכאן ואילך התבודדה מיכל בצערה, וגדלה כנראה את בני אחותה מירב, וגם אלה הוצאו אח"כ להורג לפי תביעת הגבעונים (כא ח ט).
סליחה שזה כל כך הרבה פשוט הפרקים ארוכים..!
בפרק ה נקרא על משיחת דוד למלך על כל ישראל, ועל הצלחותיו בראשית מלכותו.
עם מותו של איש בשת בא הקץ למלכות בית שאול. זמן מה לאחר מותו של איש בשת בוצעה תוכניתו של אבנר. "ויאמר אבנר אל דוד: אקומה ואלכה ואקבצה אל אדני המלך אל כל ישראל ויכרתו אתך ברית, ומלכת בכל אשר תאוה נפשך" (ג, כא). לפי רש"י בין מותו של איש בשת לבין מלכות דוד על כל ישראל חלפה חצי שנה.
ראשי השבטים באו אל דוד חברונה "ויאמרו לאמר: הננו עצמך ובשרך אנחנו" (פס' א). אנחנו רואים בך אחינו ובן עמנו ואין בדעתנו להוסיף להלחם בך.
גם לבן אמר ליעקב: "אך עצמי ובשרי אתה" (בר' כט יד).
אבימלך אמר לאנשי שכם: "וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני" (שופ' ט ב).
מקורה של המליצה בדברי אדם: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי (בר' ב כג).
אילו נמוקים מביאים ראשי השבטים להחלטתם?
כבר בימי מלכות שאול הוכחת שאתה מסוגל להנהיג את העם. "גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל" (פס' ב). הם משתמשים בלשונו של אבנר אליהם "גם תמול גם שלשם הייתם מבקשים את דוד למלך עליכם"
(ג יז). "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה" מצאנו גם בספר במדבר כז, יז.
כלומר כבר בימי שאול היית למעשה מנהיגם של בני ישראל. הכוונה למלחמות הפלשתים (שמ"א יח טז).
ה' גלה רצונו שתמלוך על כל ישראל. העם משוכנע שרצון ה' הוא שדוד ימלוך "ויאמר ה' לך אתה תרעה את עמי את ישראל, ואתה תהיה לנגיד על ישראל" (פס' ב).
העם ממלא את רצון ה' וממליך את דוד על כל ישראל. "ויבאו כל זקני ישראל אל המלך חברונה, ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה', וימשחו את דוד למלך על ישראל" (פס' ג).
לא פרשו תוכנה של הברית ומסתבר שהם נשבעו לו לעבדו, והוא נשבע להם לשפוט אותם ולהנהיגם בצדק.
שלוש פעמים נמשח דוד למלך. בפעם הראשונה נמשח דוד בסתר ע"י שמואל. בפעם השנייה נמשח למלך על יהודה, ועתה נמשח בפעם השלישית למלך על כל ישראל.
דוד הנרדף והמושפל היה למלך על כל ישראל. מי היה דומה בגורלו לדוד?
יפתח הגלעדי, שאף היה מנודה ואח"כ נאלצו זקני עירו למנותו עליהם לקצין ומושל.
"בן שלושים שנה דוד במלכו" מטבע לשון לפתיחת תולדות מלכים. כמו "בן שנה שאול במלכו" (ש"א יג א).
בחברון מלך שבע שנים וששה חודשים, כפי שכבר למדנו בפרק ב פס' יא, ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה. בפועל בירושלים מלך שלושים ושתיים שנה ומחצה. הכתוב מונה אותן שלמות בשביל לחלוק כבוד לירושלים. לפי הירושלמי שישה חודשים שדוד ברח מפני אבשלום לא עלו במניין מלכותו.
עתה יבצע דוד פעולות חשובות לטובת עמו שיאדירו את כבודו בעיני העם.
מה הייתה פעולתו הראשונה של דוד אחרי שהומלך על ישראל ויהודה?
כיבוש ירושלים והפיכתה לבירת הנצח של ישראל. בבחירה זו הוכיח דוד את חזונו המדיני. במדרש תדשא פרק כב כתוב שהייתה ירושלים לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה. העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין, אחרי מות יהושע עלו בני יהודה ולקחו את חלקם ושרפו את העיר באש (שופ' א ח) ועזבוה חרבה. אבל ירושלים התחתונה שהייתה לבנימין לא אבו בני בנימין להורישם (שופ' א כא), אלא שהייתה עומדת עד ימי דוד. וכשלכד אותה דוד התחיל ובנה ירושלים העליונה ועשה חומה אחת בהיקף וסיבב לעליונה ולתחתונה ונעשו שתיהן שם אחד –ירושלים. שנאמר "ויבן העיר מסביב" (דבה"א יא ח).
רק חלק של ירושלים היה בידי בני ישראל וברובה עדיין שכנו היבוסים (יהו' טו סג). היבוסים הפרידו בין בני יהודה שמדרום לעיר ובין בני בנימין שמצפון לה.
במה הייתה חשיבותה של ירושלים?
א) ירושלים היבוסית הייתה מובלעת בין שבטי בנימין ואפרים מצפון ובין שבטי יהודה מדרום, וע"י כיבוש ירושלים הוסרה המחיצה הנוכרית המפרידה בין שני חלקי העם.
ב) ציון המצודה היבוסית הייתה חזקה מאוד. היא שכנה על הר תלול שגיאיות עמוקים מסביב לו והגישה אליו קשה. יבוס שכנה על גבי הגבעות המזרחיות שבין נחל קדרון מצד מזרח לבין הגיא החוצה את העיר העתיקה של ימינו מצד מערב. העיר הייתה מוקפת חומה וחזקה במיוחד, לכן היבוסי שכן בה לבטח. דוד הבין שמצודה נשגבה כל כך תוכל לעמוד בפני כל אויב.
ג) במלכו על כל העם היה צורך בעיר בירה שלא תעמוד בתחום אחד השבטים, כדי לא לעורר קנאה בין השבטים.
ד) נראה שלדוד הייתה סיבה נוספת רוחנית הוא רצה שירושלים תהיה עיר הקודש כי בתחומה של ירושלים שוכן הר המוריה שעליו ניבא אברהם: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בר' כב יד). יש המפרשים: ה' יבחר לו מקום זה לבנות בו בית המקדש, המקום אשר עליו נאמר: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'" (שמ' כג, יז).
לירושלים מסורת קדומים של קדושה. היא העיר שבימי אברהם מלך בה מלכי צדק שהיה כוהן לאל עליון, ואברהם נתן לו מעשר מכל (בר' יד יח-כ). בירושלים נמצא הר המוריה מקום עקדת יצחק (דה"ב ג א). ועליו ניבא אברהם "בהר ה' יראה" (בר' כב יד). מסורת בפי הנביאים שמקום המקדש נבחר שם עוד מקדם "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (יר' יז יב).
כיצד כבש דוד את ירושלים הבצורה?
דוד פתח במשא ומתן עם היבוסי בדרך של שלום. דוד ואנשיו, אלה הם האנשים שנתקבצו אליו עוד בהיותו גולה ונודד, ואליהם נתווספו במשך כל הזמן גבורים משבטי ישראל השונים (ש"א כב; דה"א יב) הלכו להציע ליבוסים שיכנעו ויפתחו את שערי עירם ויקבלו עליהם את מלכות דוד. היבוסים לעגו לדוד, כי בטחו בעוצמת מבצרם, ובחוסן חומות עירם. לא נפתח לך את שערי העיר ולא נקבל עלינו מלכותך השיבו להצעה. המצודה כל כך חזקה שאפילו בכוחם של עיוורים ופסחים להגן עליה ולמנוע את כיבושה. כידוע האנשים האומללים שהיו מנודים מלשבת בין אנשי העיר ישבו ליד חומת העיר למשל מצורעים. מל"ב ז, ג: "וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער". אפשר שהיו יושבים בפתח שער העיר, כדי שרבים יבקשו עליהם רחמים (חולין עח ע"א).
פירושים נוספים למשפט "לא תבוא הנה, כי אם הסירך העורים והפסחים":
היבוסים העלו על החומה עיוורים ופסחים שקיללו את כל מי שיעז לפגוע בהם ובשולחיהם. פירוש אחר כולנו נלחם בך עד האיש האחרון, אפילו ישארו בעיר רק עיוורים ופסחים גם הם יקומו להילחם בדוד.
וכיצד יוכל דוד בכל זאת לכבוש את ירושלים?
ע"י מצור שימנע מיושביה מזון ומים עד שיאלצו להיכנע. לשם כך היה צורך לפגוע באספקת המים שלהם. דוד הבטיח פרס לפי דה"א יא ו: "ויאמר דוד כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר". ובפסוק ח' בפרקנו כתוב: "כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאו נפש דוד, על כן יאמרו: עור ופסח לא יבוא אל הבית". כל מי שיכה בראשונה בצינור המספק מים לעיר וישחית אותו, יכריח את תושביה להיכנע.
(יש הטוענים שהכוונה למנהרה החצובה שהוליכה מן הגיחון אל העיר והיא נתגלתה בחפירות אריכיאולוגיות), ויכה את הפסחים והעיוורים כלומר את חיל המגן של המצודה, שלדברי מלך היבוסי הם יכולים להיות גם עוורים ופסחים השנואים על דוד, לפי שביזוהו שאמרו אפילו הם יימנעו ממנו ללכוד את המצודה (רד"ק).
דברי מלך יבוס הם מקור לפתגם: "עור ופסח לא יבוא אל הבית", המורה כי אסור לבעלי מום לשרת בבית המקדש.
בדה"א יא, ו מסופר על מעשה הגבורה שבגללו זכה יואב בן צרויה להתמנות "לראש ולשר" על כל צבאות ישראל. "ויהי לראש" – מפקד על ענייני המלחמה, ככתוב בשופטים י, יח: "מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון יהיה לראש לכל ישבי גלעד".
יואב עלה לראשונה דרך אותה מנהרה הקרויה צינור המובילה מים לעיר. ובזכות המעשה הנועז של יואב דוד לכד את המצודה של ירושלים היא יבוס וקרא לה על שמו עיר דוד.
מדוע לדעתכם עשה יואב את המעשה הנועז הזה?
יכול להיות שאחרי רצח אבנר הדיחו דוד מתפקידו כשר צבא, יואב החליט להשיב אליו את לב דוד. והוא זכה שוב במעמדו כשר צבא.
פעולתו הנועזת של יואב הביאה לידי כניעתם של היבוסים לפני דוד.
כיצד התייחס דוד ליבוסים הכנענים?
הוא השאירם בנחלתם ולא נגע בהם לרעה.
חברון שהייתה רחוקה ממרכז הארץ וגם מיוחדת ליהודה לא הלמה מושב מלך על כל ישראל. דוד קבע את ירושלים כעיר בירה וקראה על שמו עיר דוד.
קריאת העיר על שם המלך שכבשה הינו מנהג קדום, וכן עשה סיחון לחשבון, שאחר שכבשה מידי מלך מואב הראשון קראה בשם "עיר סיחון" או "קרית סיחון"
(במד' כא כו-כח).
דוד בנה חומה מסביב לעיר שנמשכה מן המלוא, שהוא מגדל (כמו שופ' ט ו), או מצודה מלאה עפר ואבנים אל תוך העיר פנימה (מוזכר במלכים א ט כד; יא כז). מסתבר שדוד כלל בתחומי עירו גם את ירושלים שהייתה בנויה על הגבעות המערביות (העיר העליונה של ימי בית שני, הר ציון והרובע היהודי של ימינו). ועשה חומה אחת בהיקף סביב לעליונה ולתחתונה ונתאחדו שתיהן לאחת. ואפשר שלזה רומז הפסוק בתהילים קכב ג: "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו".
פרק ה (פסוקים יא-סוף)
את הקטע הקודם סיימנו בפסוק "וילך דוד הלוך וגדול, וה' אלקי צבאות עמו" בקטע זה נקרא על נצחונות נוספים של דוד שבצרו את מלכותו, אך דוד יודע שכל הגדולה היא בעבור עמו ישראל (פס' יב).
העיר צור נבנתה על סלע חזק (ומכאן שמה צר=סלע) לחוף ים התיכון, ועוד חלק ממנה על שני איי סלע בתוך הים, וחירם מלכה חיבר אותם לאי אחד והקיפהו חומות נשגבות לכן נקראה "מבצר צר" (יהו' יט כט) "מעז הים" (ישעיהו כג ד). צור עלתה במסחרה הרב ובעושרה על צידון אחותה הבכירה. הצורים והצידונים – הפיניקים ישבו על שטח קטן לחוף הים התיכון מצפון. לרוחב הארץ עברה שורת הרים מרגלי הלבנון ועליהם יערות גדולים שספקו עצים יקרים לבניינים, ויושבי הארץ ידעו לכרות את העצים ולהעבירם בדוברות על פני הים (מל"א ה כג) (יהו' יא ח; יט כט).
חירם היה מלך צור במ"א ה כד הוא נקרא חירום.
על מה מעידה פנייתו של חירם מלך צור אל דוד?
פנייה זו מעידה על כך שכבודו של דוד עלה לא רק בעיני עמו, אלא גם בעיני העמים הנוכרים שמחוץ לגבולות ישראל.
מדוע שלח חירם מלאכים לדוד?
חירם שלח לדוד מלאכים ודורון לשם תודה, כי דוד לחם בפלשתים שהיו אויביה של צור.
מה שלח חירם לדוד?
חירם שלח לדוד עצי ארזים יקרים מיער הלבנון ששמשו לבניין, וחרשי עץ ואבן קיר. החרשים היו אומנים לבניין בעץ ובאבן. כדי שיבנו בירושלים בניינים מפוארים כיאה לבירתו של מלך גדול.
איזו תועלת הפיקו מכך הצורים?
הצורים בקשו את קרבתו של דוד מפני הפלשתים, שהתפשטו ובוודאי שמו מכשולים על דרך המסחר מצור למצרים, הדרך שעברה בפלשת. ע"י הברית עם דוד רצה חירם להבטיח את אורחות המסחר שלו.
דוד ודאי שמח על הברית עם חירם מלך צור. הייתה זו הצלחה מדינית גדולה וחשובה. הפעם הראשונה שהכירו בישראל כממלכה חזקה. האומנים הצורים היו נחוצים לדוד, מכיוון שבני ישראל עוד לא ידעו את אומנות הבניין. הצורים הצטיינו בימים ההם באומנות הבנאות ובני ישראל היו עד אז עם של רועים ואיכרים, הבונים בתים פשוטים, ומעתה ילמדו מהצורים לבנות להם בניינים מפוארים.
מדוע מהרו הפלשתים לעלות להילחם בדוד?
כל זמן שמלך דוד על שבט יהודה לבדו היה בעל בריתם של הפלשתים, אבל כאשר שמעו כי נמשח דוד למלך על כל שבטי ישראל, הבינו כי עתה ישבור את עולם מעל צוואר עמו, ויש סכנה לשלטון שהיה בידם על כמה אזורים בישראל, על כן מהרו לעלות עליו למלחמה בטרם התחזק במלכותו.
פלשתים מהרו לפשוט על יהודה ובנימין ויחנו בעמק רפאים (דרומית מערבית לעיר העתיקה של ירושלים, במקום בו נמצאות היום שכונות אבו-תור ובקעה). עמק רפאים תוחם את נחלת יהודה מצד צפון ואת נחלת בנימין מצד דרום (יהו' טו ח; יח טז). הוא משתרע בדרך בין ירושלים לבית לחם, ובקצהו הדרומי מערבי הוא מתחבר אל סעיף נחל שורק. נראה ששדות התבואה של ירושלים השתרעו בעמק זה (יש' יז ה).
שתי שאלות שאל דוד באורים ובתומים מהן?
האחת אם ראוי עתה לתקוף את הפלשתים, או כדאי להמתין לשעה אחרת.
ושאלה שנייה אם יעלה בידו להכות את הצבא. היו אלה למעשה שתי שאלות שהן אחת, שהרי אין טעם לעלות למלחמה ללא הבטחת ה', שאכן יעלה בידו להכות את הצבא.
גם בצקלג שאל דוד את ה' "ארדף אחרי הגדוד הזה? האשגנו?" (ש"א ל ח).
תשובת ה': "ויאמר ה' אל דוד: עלה כי נתן אתן את הפלשתים בידך" (פס' יט).
דוד השתמש שוב בתכסיסי המלחמה שלו, כיצד?
הוא נהג כיהושע בשעה שנלחם בחמשת מלכי האמורי בגבעון. הוא התנפל על הפלשתים בהתקפת פתע עזה, כפרץ מים השוטף ומכלה כל מה שעומד לו למכשול. "על כן קרא שם המקום ההוא בעל פרצים" (פס' כ).
ומה הייתה התוצאה?
הפלשתים נסו בבהלה רבה והשאירו את עצביהם (אליליהם) שלקחום עמהם בצאתם למלחמה.
ומה עשה דוד בעצביהם?
דוד נשאם בתהלוכת ניצחון ולפי דבה"א יד יב ציווה דוד לשרפם.
ההתיאשו הפלשתים ממפלתם?
לא הם קיוו לניצחון בסיבוב השני, על כן עלו שוב על דוד "ויספו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים" (פס' כב). מפסוק זה משתמע שהפעם פשטו על ירושלים גם מצד דרום (עמק רפאים) גם מצד צפון (גבע).
דוד שוב שאל בה' וה' אומר לו לא תעלה עליהם למלחמה פנים אל פנים, אלא הסב את אנשיך אל אחד המקומות שמאחורי מחניהם, והכוונה למה שנקרא בימינו תנועת איגוף, אפשר שהכוונה לצד מערב ממחנות הפלשתים שעלו למלחמה בהר.
"לא תעלה הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים" (פס' כג).
בכא הוא מין עץ. יש אומרים שהוא מעצי הצרי ונקרא כך על שם השרף הלבן הנוטף מעליו. "בכא" נגזרת מ"פיכה", נזל, ירד. השרף של העצים מפכה ונוזל מן העצים.
אפשר שהמקום שגדלו עצים אלה נקרא עמק הבכא (תה' פד ז). לפי מדרש שוח"ט
לתה' כז, ב "בכאים" הם אילנות שמלאים קוצים שכל הנוגע בהם מיד בוכה. ויש המסבירים שעלי העץ משמיעים קול דמוי בכי.
"ובאת להם ממול בכאים" – תתנפל על האויב כאשר תשמע רשרוש העלים בראשי אילנות הבכאים. רלב"ג פרש דוד ימתין שיבוא רוח ויניע את ראשי הבכאים. הפלשתים יחשבו בשמעם את קול צעדי דוד שהוא קול תנועת ראשי הבכאים ולא יהיו נשמרים ממנו.
וכן עשה דוד הוא לא פתח במלחמה עד אשר שמע את "קול צעדה בראשי הבכאים" כתב המלב"ים שהיה נס וטבע יחד, ה' ניסה כאן את דוד בדבר, אשר לא עמד בו שאול ולא המתין לשמואל (ש"א יג יד). דוד שמר על המצווה ולא בטח בגבורתו.
כיצד הצליח התכסיס?
גם תכסיס זה הצליח. דוד ואנשיו עברו בסתר בין סבכי היער הקיפו את האויב ובאו מאחוריו.
שתי המפלות הכריעו את הפלשתים. הניצחון על האויב העיקרי של עם ישראל מזה דורות פתח לפני דוד את הדרך לביסוס אחדות הממלכה מפנים ע"י חיסול המובלעות הנכריות שנתקיימו בתחום ישראל מימי יהושע והשופטים.
הבה נסקור בקצרה את המלחמות בין ישראל ופלשתים.
שבט דן צריך היה לעקור ממקומו בגלל הצקות הפלשתים.
שמשון היכה בהם מכות נחרצות, אך בסופו של דבר נפל בידם.
במפלה באפק נשמד בית עלי. ארון ה' נלקח בשבי ושילה העיר הקדושה חרבה.
שמואל הנביא ניצח את הפלשתים באבן העזר, אך לא הכניעם (שמ"א פרק ז).
יונתן ושאול הנחילום תבוסה גדולה במכמש.
דוד ניצח את גלית בעמק האלה והפלשתים נסו.
במלחמה בגלבוע נצחו הפלשתים שאול ובניו נפלו חללים.
דוד הכניע את הפלשתים כניעה מוחלטת ושם קץ לשלטונם על ישראל.
הניצחון המוחלט על האויב ההסטורי הזה עשה את דוד לאהוב האומה, ולסמל האחדות של שבטי ישראל. לחץ הפלשתים היה הגורם הראשי לאחדות העם. שאול חיזק את האחדות במלחמותיו. ודוד הביא אותה בנצחונותיו לידי שלמות. ע"י דוד פסקה הסכנה הפלשתית לגמרי. אמנם גם בתקופת שתי הממלכות היו עוד מלחמות עם הפלשתים, אך לא הייתה סכנת קיום העם כרוכה בהן. כל שאר הנצחונות שנחל דוד במלחמותיו על כל אויבי העם מסביב הוסיפו לו תהילה, אבל הניצחון היחיד שנתן את בטחון הקיום לעם ישראל היה נצחונו על הפלשתים.
מה היו שלושת הצלחותיו הגדולות של דוד בראשית מלכותו?
כיבוש ירושלים מידי היבוסי והפיכתה לבירת ישראל.
בריתו עם חירם מלך צור.
נצחונו המכריע והסופי על הפלשתים.
וכך נתאמת דבר אבנר אל העם: "ביד דוד עבדי הושיע את עמי ישראל מיד פלשתים ומיד כל איביהם" (ג יח).
פרק ו:
מטרתו הראשונה של דוד בכיבוש ירושלים הייתה להפכה לבירת ישראל, אך הייתה לו מטרה נוספת מהי? לעשותה גם לעיר הקודש, כשילה בשעתה, שתשמש מרכז דתי לכל העם.
במה היה חשוב הדבר?
המרכז הדתי עשוי לחזק את אחדות העם.
מה היה נחוץ כדי להפוך את ירושלים לעיר הקודש?
להעביר אליה את ארון הברית.
בתהילים קלב ג-ח מצאנו שדוד נשבע עוד בימי נעוריו, בשבתו בבית לחם אפרתה לבנות בית לעבודת ה' ולהשכין בו את הארון: "אם אבא באהל ביתי/אם אעלה על ערש יצועי/אם אתן שנת לעיני/לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'/משכנות לאביר יעקב הנה שמענוה באפרתה/מצאנוה בשדי יער נבואה למשכנותיו/נשתחוה להדם רגליו, קומה ה' למנוחתך/אתה וארון עזך.
משכבש דוד את ירושלים החליט לקיים את שבועתו להעביר את הארון אל מקום מנוחתו בכבוד הראוי לו.
רבות נדד הארון עד הגיעו אל המנוחה. עתה הובא הארון לירושלים בטכס מפואר ובהקרבת עולות וזבחים והועמד באוהל על הר ציון. ומאז נעשתה ירושלים למקום המקודש ביותר לעם ישראל.
מה השבית את שמחת העלאת הארון בפעם הראשונה?
דוד אסף אנשי צבא נבחרים שלושים אלף, כלומר היה גדול עשרת מונים מצבא הקבע הנבחר שהיה עם שאול בראשית מלכותו (ש"א יג ב), וכינס את הצבא הגדול הזה כדי להעביר את ארון האלוקים, אשר נקרא שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, מקרית יערים לירושלים. הנאספים שמשו משמר כבוד לארון ה'. את הארון הרכיבו על עגלה חדשה שלא נשתמש בה הדיוט ועשו זאת לקדושת הארון (רד"ק), כמו שעשו הפלשתים כשהשיבו את הארון לגבול ישראל (ש"א ו ז), ולא במוטות כבימי הנודדים במדבר. במדבר ז ט כתוב:
"ולבני קהת (נושאי הארון) לא נתן (עגלות) כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו".
מאז גלותו בימי עלי לא נמצא לו מקום מנוחה ועמד בשעתו באופן ארעי בבית אבינדב בגבעה שבקרית יערים. אפשר שהשם אבינדב הוא על שם שני בני אהרן נדב ואביהו, (נדב ואביהו נשרפו בהקריבם אש זרה לא היו להם ילדים (ויקרא י, א-ב) לאחר מותם אחיהם הצעירים אלעזר ואיתמר מילאו את תפקידם), ובנו של אבינדב נקרא אלעזר בן אהרן הכהן. "וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה ועזא ואחיו בני אבינדב נהגים את העגלה חדשה" (פס' ג). אבינדב היה כוהן (ש"א ז א). במסעות שבמדבר נשאו את הארון לויים מבני קהת (במ' ד, טו יז-כ). ואין הכוהנים נושאים את הארון. ישנם רק שלושה מקומות שהכוהנים נשאוהו לפי הוראה מיוחדת. במעמדות מיוחדים כגון: בשעת חציית הירדן
(יהו' פרק ג), בשעת הקפת חומת יריחו (יהו' פרק ו) ובשעה ששכנוהו במשכן העולמים
(מ"א ח ג), ככתוב במ"א ח, יג: "בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים". (גלגל, שילה, נב וגבעון לא היו משכן עולמים, כי לא היו המקום הנבחר).
הבקר שמשכו את העגלה היטוה הצידה והארון נטה ליפול. כנראה נבהלו בני הבקר מפני קולות האנשים והמיית כלי הזמר."וישלח עזה אל ארון האלקים ויאחז בו כי שמטו הבקר (פס' ו). כוונתו הייתה טובה הוא רצה למנוע את נפילת הארון ארצה, אך התורה אסרה לנגוע בארון "ולא יגעו אל הקדש ומתו" (במ' ד טו) וכשנושאים אותו אוחזים נושאיו בבדיו בלבד (במוטות בלבד). ככתוב שמ' כה יד-טו; שמ' לז ה; במד' ד ו;
מ"א ח ז-ח: "והבאת את הבדים בטבעות... לשאת את הארון בהם, בטבעת הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו". כאמור התורה קבעה עונש מוות לנוגעים בארון, גם ללויים בני קהת שתפקידם לשאת אותו. ולכן עזה נענש "ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלקים על השל, וימת שם עם ארון האלקים" (פס' ז).
על השל (מילה יחודית במקרא) רבים פירשו אותה מלשון שגגה ושכחה כמו: "לא תשלה אתי כלומר לא תטעה אותי (מ"ב ד כח). פרוש אחר בהיותו שוקט ובוטח כמו: "כי ישל אלוה נפשו" (איוב כז ח), יתן שלוה.
דוד הצטער מאד על המיתה המשונה והפתאומית שנגרמה לעזה. דוד קרא למקום פרץ עזה
(פרץ-שבר, מכה חוזקה), כדי להקים שם עולם לעזה.
מדוע ציווה דוד להעביר את הארון לבית עבד אדם הגתי?
דוד חשש שמא ימיט הארון אסון על תושבי ירושלים כפי שקרה בבית שמש. כנראה הכיר דוד כי בהתירו להסיע את הארון בעגלה חדשה, לפי מה שעשו הפלשתים כשהשיבוהו לגבול ישראל (שמ"א ו ז ואילך), בניגוד לדברי התורה שהלויים בני קהת ישאוהו על כתפיהם (במד' ד טו; ז ט). דוד חשש להביא את הארון לעיר דוד, לכן ציווה להעבירו לבית עבד אדם הגתי, שהיה לוי ומן השוערים היה (דה"א טו יח, כה; טז לח).
השוערים-יוצאי משפחות לויים, ששמרו על פתח אהל מועד בימי המדבר, שילה, נב וגבעון.
נקרא גתי על שם מקומו הקודם ואפשר שהיה מעיר הלויים גת רמון שבדן (יהו' יט מה; יהו' כא כד). משנשל השבט מנחלתו שבעמק החוף התיישב עבד אדם בסביבות ירושלים. על נדידת לויים ממקום מגוריהם למדנו בשופ' יז ז-ח.
מה קרה בבית עבד אדם הגתי?
הארון הביא ברכה לביתו, לפיכך החליט דוד כעבור שלושה חודשים להעביר את הארון לירושלים.
כיצד נעשתה העברת הארון מגת לירושלים הפעם?
בפעם הזאת לא הרכיבוהו על עגלה, אלא הלויים נשאוהו על הכתף כמפורש בתורה
"בכתף ישאו" (במד' ז ט) ובדה"א טו טו כתוב: "וישאו בני הלוים את ארון האלקים כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במטות עליהם". הם הביאו את ארון הברית בטכס מפואר ובהקרבת עולות וזבחים. וכשראו נושאי הארון, כי הלכו ששה צעדים ולא נפגעו שמחו. (ששה צעדים –שיעור זה הלך עזה כשאחז בארון והכהו ה'). לאחר כל שישה צעדים נעצרו וזבחו בו שור ומריא.
מרוב שמחה לבוא ארון ה' לעיר המלוכה התערב דוד בין ההמונים כאחד העם והיה מכרכר בכל עוז לפני ה'. מכרכר – מרקד.
דוד חגור אפוד בד לכבוד הארון, כאחד הכוהנים והלויים ולא לבש מעיל מלכות. זה הלבוש אשר לבש גם שמואל שמלא בפועל תפקיד של שומר בבית ה' בשילה (ש"א ג, ג, טו) והכוהנים ההדיוטות בנב (ש"א כב יח) אין זה האפוד שלבש הכוהן הגדול שהיה עשוי זהב תכלת וארגמן (שמ' כח ו). ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר (פס' טו). הלויים נושאי ארון ברית ה' העמידו את הארון במקום שיעדו לו בתוך האוהל. "ויעל דוד עלות לפני ה' ושלמים" וכשכלה לעלותם ברך את העם בשם ה' צבאות. גם משה ברך את העם בגמר מלאכת המשכן "ויברך אתם משה" (שמ' לט מג).
ומשה ואהרן ברכו את העם בשעת חנוכת המשכן: "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד, ויצאו ויברכו את העם" (ויק' ט כג).
וכן ברך שלמה בנו את העם בשעת חנוכת המקדש (מ"א ח יד ואילך).
ברכתו של דוד לא מפורטת בפרקנו אך כתובה בדה"א טז ח-לו והיא כלולה במזמורי תהילים קה א-טו; צו א-יג; קו מז-מח.
ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה כלומר לכל אחד ואחד חלת לחם ככר לחם ואשפר אחד. הוראתה המדויקת של המלה הנמצאת במקרא רק כאן ובמקום המקביל בספר דברי הימים (דה"א טז ג) אינה ידועה, משערים כי היא מדה של בשר או מין מאכל, ואשישה אחת נראה שהכוונה לעוגה.
מה הייתה דעתה של מיכל כשראתה את דוד מפזז ומכרכר כאחד העם?
מיכל גדלה בבית שאול המלך, שנהפך מרועה תמים הנחבא אל הכלים, לשליט עריץ הנוהג שררה בעמו, לפיכך הייתה דעתה שונה מזו של דוד. "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה" (פס' טז). מיכל בזתה את דוד,
כי לדעתה לא לכבוד הוא למלך להתערב בין ההמון ולרקוד לעיני העם, המלך צריך להיות רם ונישא מכל העם.
הכתוב מכנה את דוד בכנוי המלך, מכיוון שבת המלך סברה שאין ראוי למלך לנהוג כפי שדוד נהג. לפי פס' יט "למאיש עד אשה" אנו למדים שגם נשים נטלו חלק בחגיגה,
ואילו מיכל סברה שלא לכבודה להתערב בין החוגגים.
וילך כל העם איש לביתו וגם דוד הלך לברך את ביתו.
מיכל יצאה לקראתו כיצד קבלה את פניו?
היא דברה אליו בלעג.
כיצד נזפה בו?
"מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים" (פס' כ). כלומר איך נראה היום המלך הנכבד אשר הופיע לפני העם כאחד הבזויים לפני אמהות עבדיו השפחות של עבדיו מעין עבדי עבדים (בר' ט כה) זה בטוי לחרפה רבה. כאשר יראה לעיני כל איש ריק ופוחז "הרקים" אנשים בטלים ופחותי ערך (שופ' יא ג).
כיצד הגיב דוד על דברי הלעג שלה?
רקדתי לפני ה' ולכבוד ארון קדשו. ה' אשר היה בעזרי להמליכני תחת אביך וכל ביתו.
על דברי הבוז של מיכל משיב דוד בעקיצה בהזכירו כי דווקא באביה מאס ה'. האמהות (השפחות) אשר אמרת כי התבזתי בפניהן, הן תכבדנה אותי, שכן המוני העם יבינו יותר ממך את טיב השתתפותי בשמחה הגדולה כאחד העם.
"ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (פס' כג).
כעונש על דברי הבוז שאמרה לדוד לא ילדה עוד כל ימיה. אם היו למיכל בנים יש להניח שנולדו לפני המאורע המסופר. חמשת בני מיכל המוזכרים בפרק כא פס' ח היו בני מירב אחותה, כי מירב הייתה נשואה לעדריאל (ש"א יח יט). (מיכל נתנה ע"י אביה לפלטי בן ליש). וקראם הכתוב בני מיכל כי גדלה אותם (סנהדרין יט ע"ב). כן קרוי עובד בן רות על שם נעמי כי היא גדלה אותו. "ותקח נעמי את הילד... ותהי לו לאמנת ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי" (רות ד טז-יז).
מיכל האשה היחידה במקרא שעליה מספר הכתוב שאהבה את אישה (ש"א יח כ, כח). זכתה בימים מעטים של אושר ואהבה. כל ימי בריחת דוד היו לה ימי צער ויגון. ומששבה לדוד שוב לא האיר לה האושר פנים. היא כבר לא הייתה האישה הנאהבת. דוד נשא נשים רבות כדרך המלכים בימים ההם. היו לו עניינים רבים ומסובכים לעסוק בהם. כשראתה את דוד מפזז ומכרכר כאחד העם, סברה שאין למלך לנהוג כך ותבז לו בלבה. היא נזפה בו לעיני בני ביתה. דוד השיב לה דברים בוטים, ופסל אותה מלהיות אם לשושלת בית דוד, ומכאן ואילך התבודדה מיכל בצערה, וגדלה כנראה את בני אחותה מירב, וגם אלה הוצאו אח"כ להורג לפי תביעת הגבעונים (כא ח ט).
סליחה שזה כל כך הרבה פשוט הפרקים ארוכים..!