מישהו גם מרגיש שאין לו אפילו חבר אחד אמיתי?

יש לי הרבה חברים, וכן כיף לי איתם לרוב, אבל אין לי אף אחד שאני פתוח איתו לגמרי, אני מסתיר לרוב את הרגשות שלי ואת הדעות שלי כי אני יודע שהם ישפטו אותי/יצחקו אם אני אגיד משהו שיראה מוזר או לא לעניין. וגם החברים הכי טובים שלי הם החברים שאני הכי שונא מכל החברים שלי (אני יודע שזה מוזר שהם החברים הכי טובים שלי אבל יש לנו את אותם תחומי העניין ואנחנו באותה כיתה אז זה קשה לשנות את זה), הם הכי צבועים וקנאים שיש. אני מרגיש שאנשים היחידים שאני אוהב זה ההורים שלי והבן אדם שאני הכי סומך עליו זה אבא שלי.