יש מישהו, בחיים האמיתיים, שהייתם רוצים לדבר איתו אבל בחיים לא אזרתם אומץ? מה הייתם אומרים לו?

אכן כן
המורה למתמטיקה מכיתה ד'
הייתי אומרת לה כמה שהיא מזעזעת וכמה שהיא פגעה בי והרסה לי את החיים

שואל השאלה:
מכיתה ד'?
וואו, יפה שאת עדיין זוכרת אותה
ופויה עליה חחח

כן, הייתי אומרת להן שאם הייתי יכולה לחזור אחורה, לא הייתי נכנסת לחברות שלי איתן כי הן רק הורסות אותי, הייתי מוסיפה גם על מה שהן עשו בחופש הגדול, שאפילו הודעה אחת הן לא שלחו לי, לא הזמינו אותי לכלום ואז מעמידות פנים שהן חברות שלי בשביל שאני אשלח להן שיעורים
לצערי מאוד קשה לי לנתק קשר מאנשים אחרים

כן
היה הרבה שרציתי, אבל אף פעם לא אמרתי כי ידעתי שהם לא ידעו לקבל את זה יפה או לא להיפגע מזה ולהבין את הכוונות שלי. מה שכן יש לי רק אדם אחד בעולם הזה שאני מרגיש שאני באמת יכול להגיד לו הכל, כל דבר
ואני ככ שמח שיש לי את זה

כן וזה לא שאני לא מעיזה
זה פשוט לא רלוונטי
כשרציתי לומר אמרתי ועדיין יש לי המון מה לומר אבל משחררת אותה וממשיכה בחיי

שואל השאלה:
^^^חברות הן לא, אבל מזל שיש לך את עצמך, הן זכו בך למרות שממש לא מגיע להן

אוי אתה מדהים, אני כבר אוהבת אותך ^

שואל השאלה:
^^^^אדם שאתה יכול לשתף אותו בהכל נשמע כמו דבר ממש חשוב

שואל השאלה:
^^^^לפעמים אולי באמת הדבר הכי טוב הוא להמשיך בחיים. אני מקווה שהם טובים חחח

בהחלט
אין לי מושג איפה הייתי מוציא את כל מה שיושב לי על הלב כ- אבן אם לא אצלה

ברור, יש מלא כאלה.
הייתי אומר לאותו אדם את כל מה שאני מרגיש כלפיו ומה אני חושב עליו.
תמיד רציתי, אבל משהו אצלי מנע זאת ובסופו של דבר פספסתי את ההזדמנות הזאת.
אני משער לעצמי שאם תהיה לי הזדמנות נוספת, אפשל שוב לצערי אבל אני מעדיף לא לחשוב כך ופשוט להגיד את זה.

שואל השאלה:
או שלא תפשל
אולי ההזדמנות הראשונה הייתה שיעור בשבילך:)

^
נקודה יפה, מסכים איתך.

כן יש, וכנראה שהייתי מנסה פשוט להכיר אותו.