כתבתי מכתב פרידה מסבתא שלי. דעתכם?

אזהרת טריגר: פגיעה עצמית
חשוב לי להבהיר שהדברים שנעשו פה טופלו וקרו לפני שנתיים, אז אין צורך לדווח. אני במקום אחר לגמרי היום. המכתב נכתב לפני שנתיים ומצאתי אותו באחת המחברות שלי...

לסבתא
רציתי לבקש סליחה,
סליחה שלא המשכתי הלאה ושמחתי על כל מה שעברנו כמו שביקשת. סליחה שהייתי צריכה לפתור דברים בלברוח.
לברוח למיטה, לברוח לטלפון, לברוח לכאב...
את חכמה, אבל את לא יודעת הרבה דברים. את היית כבולה לכל כך הרבה מכשירים ואמרת כל כך הרבה מילים, ואני הייתי משוחררת לכל העולם, אבל הרגשתי כאילו החיים נגדי והם כובלים אותי. אבל לא כמוך...
ורציתי לסיים עם זה, אבל לא היה לי את האומץ, אז נגעתי בדבר הכי חשוב לי בגוף - השיער שלי. וטלשתי שערות.
אני זוכרת שאמרת לי שאת עצובה שאת לא יכולה ללכת כמו פעם. ושאת לא מאושרת, ושיהיה בסדר ואת תחזרי להיות בריאה אבל טעית סבתא, ולצערי הדרך שלך הייתה צריכה להסתיים.
אבל תודה, כי בזכותך את ואמא מאוד הקשיתן עליי עם כל האווירה הרעה שהייתה חודשים בבית, לא הרגשתי ככה מאז הסרטן שהיא עברה... אילצתן אותי להבין שהחיים לא נהיים קלים יותר.
זה המסר היחידי שסוף סוף הצלחתי להבין.
ימים שלמים סבתא, שהייתי חוזרת הבייתה מבית ספר והולכת לישון, ובוהה בטלפון, ואוכלת הרבה, וטולשת שערות כי הכאב זו הייתה הדרך שלי להוריד מהלחץ.
ימים שלמים שפשוט שמעתי את אמא צועקת, מתוסכלת, כועסת, ובעיקר מדברת - וכמו סצנות בסרטים שהצופים מגלים אמפתיה לדמות, בעיקר ריחמתי על עצמי.
ושם לגמרי רציתי להיעלם מהעולם אבל זה בלתי אפשרי.
הדרך שלי לכפר על זה שאת לא איתנו פה, על כל מה שעברת, זה להציל אנשים שעברו דברים כמו שאת עברת ואם לא גרועים יותר - התנדבות במדא אם ניחשת נכון.
אבל אני בעיקר מצטערת, סבתא, שחשבתי על עצמי בעיקר, על כמה חרא החיים שלי,
ולא חשבתי על איך את עומדת לסיים את שלך...
סליחה סבתא.
אני אוהבת אותך,
הנכדה שלך.