מה ההבדל בין מסורתי דתי וחרדי?

מסורתי - מקיים את ההלכות הבסיסיות והחשובות ביותר כמו כשרות, ברית מילה וכו..
דתי - כל ההלכות.
חרדי - כל ההלכות עם הידורים ומסורתיות שונה עם השנים.

משותף אחד לכולם: רוצים לעבוד את השם.
ההבדל שכל אחד יותר כביכול "מחמיר."

אני דתי לאומי.

מסורתי- עושה את ההלכות ההחשובות רק כאיחו כשרות,חגים, וזה
דתי- עושה הכל מהכל
חרדי- נותן את הלב ואת הנשמה שלו למען התורה, עושה הכל בערך, גם מה שנמחק עם השנים

מסורתי זה אחד שמאמין באלוהים לרוב לא שומר שבת אבל עדיין מאמין ומקיים את המצוות ה"חשובות" כגון כשורת וכאלה
דתי שומר שבת, מקיים מצוות, שומר חג אומר את הברכות לפני שאוכל/שותה וכאלה
חרדי בתכלס אותו הדבר כמו דתי פשוט הרבה יותר שומר על ה"חוקים" של הדת מתלבש בצורה שהיא יותר הולמת מקפיד לברך על כל דבר בקיצור מתנהג בקיצוניות לגבי הדת

אני מסורתית דרך אגב ואני משתדלת לבך על אוכל ושומרת שבת כבר 5 חודשים מקווה שעזרתי:)

^אשרייך

חרדי זה אדם שחרד לדבר ה'. לא רק אחד שלבוש בשחור לבן.
בין היתר הוא גם בעל מידות טובות, עושה חסד וכולי.

מסורתי זה אדם שמחובר להשם, אמנם לא 100%, אבל לא רחוק לגמרי ממנו. ולכן הוא משתדל לאסוף מצוות בדרך ולא לזרוק, אלא לאסוף מה שאפשר.

חרידי- אורטודוקס, אמונה שלפיה קידמה תביא לחילול ה'(זה גם למה המפלגות החרידיות מתנגדות ללימודי ליבה וכאלה אבל כיום יש גם חרידים מודרנים אבל הם מיעוט).
דתי-אורטודוקס, אמונה שלפיה אפשר לשלב את התורה עם קדמה מבלי לחלל אותה
רפורמי, אמונה שלפיה היהדות צריכה להתאים את עצמה לתקופה שלה אבל כן לשמור על הארכים שלה (יש על זה הרבה חילוקים מבחינת הדתיים)
מסורתי,דומה לדתי רק שהוא לא מקיים את כל המצוות ורק את הפשוטות ביותר

מסורתי זה מקיים את ההלכות שומר את הבסיס והמוכרות בדכ גר בערים מעורבות, אשקלון פתח תקווה נתניה אשדוד בת ים עובדים כרגיל חלק לובשים כיפה.
דתי מקיים את כל ההלכות שומר את כל המצוות הולך לבית הכנסת כל יום וזה חלק גדול מהחיים שלו הם גם גרים בערים מעורבות ולפעמים עם נטיה לערים דתיות (כאילו עם יותר דתיים הבנתם..) גם כן עובדים לובשים כיפה וציצית.
חרידי חלק עובדים חלק בישיבה(חלק גם וגם) זה חלק עצום מהחיים שלהם.. ההרגל חיים שלהם שונה משל דתיים או חילונים.. זה בעצם כבר חלק מהסדר יום שלהם בדרכ גרים בערים/שכונות חרידיות בעיקר כדאי שיהיה להם יותר קל לחיות שם לדוגמא בלי מכוניות בשבת מסעדות וחנויות כשרות גנים חרידיים ועוד לבושים בצורה מאוד דומה אחד לשני כיפה ציצית מעילים דומים נעלים דומות תלוי איזה זרם.

בין דתי לחרדתי לכאורה לא צריך להיות הבדל בגישה לקיום המצוות אלא לעולם המעשה כלומר - דתי מאמין שצריך לחיות את עולם המעשה כלומר לעבוד, אבל מתוך התורה מתוך כמה שנים של לימוד תורה בישיבה, אצל חרדים לכאורה זה בדיעבד
לצערנו הרבה מאוד דתיים לא כ"כ חיים את התורה בעולם המעשה אלא חיים את עולם המעשה וגם לומדים תורה מדי פעם (דף יומי וכו')
מסורתי בד"כ הוא אדם שלא הבין שיהדות היא לא נצרות, אצל היהדות הקב"ה לא מעוניין שתתקרב אליו או דברים כאלו (ודאי שהוא מעונין אבל לא זה העיקר) הוא מעונין שתעשה את מה שהוא אמר ומה שחכמים אמרו, כלומר שמירה על תרי"ג מצוות על ההלכות היוצאות מהם וכל הסייגים וכל הקל וחומר וכל הגזרות שוות, הכל!

פוליטי:

ציטוט משיעור של הרב נבנצל:

על "דתי" ועל "חרדי"
ואגב ברצוני להעיר: עצם ההבחנה המקובלת כיום, בין "דתי" ל"חרדי" - היא פסולה לחלוטין. אם הדבר מסמל רק שמות של מפלגות - אין בכך דבר, אפשר לקרוא למפלגה בכל שם שרוצים. אבל הרי המקור לכינוי "חרד", הוא בתנ"ך. ישעיה הנביא מוכיח את האנשים שאינם שומעים לדבר ה' (ישעיה סו ד): "וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא-חָפַצְתִּי בָּחָרוּ", ואחר פונה הוא לקבוצה השניה בעם: "שִׁמְעוּ, דְּבַר-יְהוָה, הַחֲרֵדִים, אֶל-דְּבָרוֹ". משמע שאין קבוצה שלישית. הניגוד ל"וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי", הוא באנשים "הַחֲרֵדִים, אֶל-דְּבָרוֹ", אם אינך "חרד על דברי", אם אינך חושש מאי קיום דבר השם, זהו "הרע בעיני". אמנם, אם משהו קורא לעצמו דווקא "דתי", משום שלדעתו "חרדי" אינו מקיים את כל המצוות - ניחא; אין כל קדושה בכינוי או בתואר. אך החושב שאפשר להיות דתי מבלי להיות חרד לדבר ה' - השקפה זו פסולה לחלוטין! אם אתה דתי ואינך חרד לדבר ה', משמע שלא אכפת לך כל כך מדבר השם - אם כן הנך מאותם " הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם". אורח החיים הדתי שלך, הוא מהשפה ולחוץ , זוהי מצות אנשים מלומדה.

לצערי, דומני שאצל חלק מהציבור, הכינוי "דתי" אכן בא כניגוד לחרד לדבר ה'. הכינוי מסמל השקפת עולם, ומכוחה האדם מצהיר שהוא "רק דתי", אבל לא "חרד "לקיים את כל המצוות. יש לו נושאים רבים בחייו להיות חרד מפניהם, ואין הוא יכול להוסיף חרדה ומתח גם מפני השם. לא קיימתי את המצוה בדיוק? לא נורא. מתוך תרי"ג מצוות לקיים את הרוב - זהו הישג מצוין, גם במדינה, איש אינו מקיים את כל החוקים. וכשם שהמדינה לא תיטיב לך כשתקיים את חוקיה, כך גם "לא ייטיב ה'", חלילה. וכמובן שגם להיפך: אם אדם קורא לעצמו "חרדי"- אין זו עדיין "סגולה בדוקה" שבאמת יהא חרד לדבר השם, יכול אדם לקרוא לעצמו "חרדי", פאותיו ארוכות וציציותיו 'בחוץ' - ומעשיו רחוקים מלשקף חרדה מפני השם. צריך להיות באמת חרד מהשם, ולא רק להשתייך למפלגה שבחרה בכך כסמל.

להיות כ"כלי ראשון"
יש כלל בהלכות שבת "כלי שני אינו מבשל". אם התבשיל אינו מונח בכלי הראשון שהיה על האש, אלא הועבר לכלי שני - דפנות הכלי השני יקררו אותו והוא לא יבשל מה שיונח בתוכו. כדי "לבשל" אחרים, כדי להעביר את החום במלוא עוצמתו, כך שהחום יחדור פנימה וירכך את קשיות הלב - יש צורך בחום של כלי ראשון. אם רוצים אנו לחנך את הבנים ליראת ה', אם רוצים שהיראה תגיע אליהם במלוא חומה - צריך שאנו נהיה בבחינת כלי ראשון העומד על האש. יש להעביר את התורה "- ןְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ." כמו "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" "מה להלן" בחורב, "באימה וביראה וברתת ובזיע - אף כאן, באימה וביראה וברתת ובזיע" (דברים ד ט, ברכות כב ע"א). ולמרות שאיננו רואים את הקולות ואת הלפידים - חייבים אנו לחיות את המעמד! להעביר לבנינו ולתלמידינו את ההתרגשות הגדולה לנוכח "והָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם ", כחויה המתרחשת ברגע זה ממש! אחרת, אם הפכנו ל'כלי שני' - 'כלי שני' לא מבשל! אנו שומעים על אחוז גבוה יחסית, של צעירים היוצאים לתרבות רעה חס ושלום, משום שההורים לא "חיממו" את עצמם להיות כ"כלי ראשון". ענין זה, הוא מהסיבות שהנחש פנה לפתות דווקא את חוה ולא את האדם, כי חוה היא 'כלי שני'. האדם דיבר א י ש י ת עם הבורא, וקשה להשפיע עליו, אבל חוה דיברה רק עם האדם, עם 'כלי שני' - עליה קל יותר להשפיע. זוהי גם שיטתו המסורתית של עמלק: " אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ", התחיל בקירור היראת שמים. אתה רוצה להיות ירא שמים? בסדר גמור! אבל רק אל תהיה לוהט. וברגע שאתה פושר, הוא יכול להתקרב וליצור אתך מגע, ומשם ואילך הוא כבר "יסתדר" איתך מצויין. מה שקלקלו ה"משכילים" כך היה גם בדור "ההשכלה", שהפילה חללים רוחניים רבים בישראל: כלפי אבי ההשכלה, מנדלסון, אפשר לומר שלא היו טענות גדולות בשטח שמירת המצוות. הוא עצמו היה יהודי שומר מצוות. עיקר ההרס שבמעשיו: צינון יראת השם. הוא הטיף לכך שתוקפן של המצוות אינו מחייב כל כך, אלה רק מנהגים, מסורת, וכדומה, הסביר מנדלסון. ואכן תלמידיו, יצאו כמעט כולם לנצרות, ובני ביתו - שהיו קרובים ביותר ל"מקרר" - יצאו כולם בסופו של דבר לנצרות. אם היו שואלים אותו האם להתנצר - הוא היה דוחה זאת על הסף! אך שוב הוכח, שאי אפשר להעביר אמונה שלא מתוך להט אמיתי. הקירור, היא הטענה המרכזית כלפי מנדלסון . להבדיל, פעם סיפר הגאון החזון איש לתלמידיו, שבא אליו אדם והתלונן שבנו הלומד בישיבה, נעשה 'קיצוני מידי'. הוא מחמיר יותר מידי בהלכות שבת ובשאר הלכות. אותו אב חושב - אמר החזון איש - שלהיות "בינוני" פירושו: מתוך ל"ט המלאכות האסורות בשבת - "בינוני" מקיים חצי, הוא נזהר בעשרים מלאכות... צריך להבין, שתרי"ג המצוות הן מספר החובות המזערי שעל כל יהודי לקיים! מתרי"ג - אי אפשר להפחית. קיימת אמנם מידת חסידות, ומנגד שורת הדין, באופן קיום אותם תרי"ג, אבל מי ששובת בשבת מל"ח מלאכות, ומחליט ש"לעת עתה" יש מלאכה אחת שהוא אינו מקיים - הריהו רשע ומומר לכל התורה כולה!
השקפות כאלו צצות, כשאין מבינים את החיוב לדאוג ששלהבת הדורות הבאים, תעלה מאליה. אחר כך בא שלב הביניים, שאכן צריך לקיים מצוות, אך לא "ממש עד הסוף" - והנטישה הכללית אינה מאחרת לבוא . בני התורה: מעלי השלהבת של הדור! אומר הספרי "בהעלותך את הנרות" מלמד על מעלה, מדרגה, המונחת לפני המנורה, עליה עולה הכהן, ומדליק את הנרות. לאור דברינו הרמז בזה ברור, הרוצה להדליק את המנורה כראוי, צריך קודם לעלות מעלה! לרומם את עצמו, לפני שידליק את אור התורה בנרות ישראל. ברור כשמש שרק בני ישיבה מסוגלים להיות מדליקי הנרות של הדורות הבאים, אין כמותם בבחינת "כלי ראשון" שספג את החום הבא מאש התורה היוקדת בישיבות מדורי דורות. עלינו אפוא לעלות מעֲלה ל ה ת כ ו נ ן להעלאת השלהבת כראוי, ולשם כך להתרומם מעל הקרקע, כי רק כך נצליח בעזרת ה' שתהא השלהבת עולה מאליה.


מקור: "סדר היום בהלכה ובאגדה"