כמה מוגזם זה לשלוח את זה למחנכת בסוף השנה???

היי ***, סליחה על ההפרעה
אני יודעת שכבר אמרתי כמה פעמים בעבר שאני סומכת עלייך אבל היה לי חשוב להסביר קצת יותר לפני סוף שנה כי חוץ מזה שאני יודעת ששתינו נשארות שזה מאוד עוזר לי אני לא באמת יודעת מה יקרה, אז בקצרה (יחסית) יש לי משהו שנקרא teacher attachment או שבעברית אני מניחה "היקשרות למורים" אולי.. בכל מקרה, עקרונית זה ילדים שנקשרים מאוד למורים שלהם והם סומכים עליהם והם מאוד חשובים להם בגדול, הרבה פעמים וגם אצלי זה ילדים שבדרך כלל לא סומכים על אנשים ויש להם בית פחות.. אידיאלי או נוח בשבילם. ואז הם פוגשים מורה (במקרה שלי את) שהם מרגישים שלשם שינוי דואג להם, ואכפת לו מהם והוא לא מוותר עליהם גם שהם מוותרים על עצמם, והוא גורם להם להרגיש כאילו הם משנים משהו גם שהם כבר השתכנעו שאין להם ערך בעולם. והרבה פעמים בסיטואציה הזאת זה מגיע למצב שהם רואים את המורה בתור סוג של דמות הורית, מבוגר או מבוגרת בחיים שלהם ששם, פשוט שם, ששמח איתם בהצלחות שלהם וגם שהם לא מצליחים לעשות משהו הוא לא צועק או פוגע בהם, הוא עוזר להם להמשיך הלאה ולהתקדם לאתגר הבא ומראה להם שלא כל פעם שלא מצליחים זה חייב להיגמר בכאב ובכי והתקפי חרדה, גם בלימודים ספציפית וגם בחיים בכללי, זה יכול להתקדם בלספר למישהו והוא לא יוותר עלייך או יתעצבן. והרבה פעמים הילדים האלה נמצאים במצב נפשי יחסית קשה ויש לפעמים תחושה שהזמן היחיד שמרגישים בטוחים באמת ובאיזשהו מקום הזמן היחיד שמצליחים לנשום, זה שנמצאים עם המורה הזה. שהראה להם שזה לא אבוד, הם לא אבודים והעולם לא אבוד. לא צריך לוותר לא על עצמך ולא על שאר האנשים ביקום. וגם הם לא תמיד יוותרו עלייך. "בקיצור" לכאורה, רציתי להגיד לך קודם כל תודה, על הכל. אני לא יודעת איפה הייתי אם לא הייתי מכירה אותך מתי שהכרתי אותך ואני גם לא רוצה לדעת. תודה. וגם, כמובן, סליחה. סליחה שאני כל הזמן חופרת לך גם במציאות וגם בהודעות- הרבה פעמים אני פשוט צריכה להיזכר שזה לא אבוד וזאת הדרך היחידה בלי לכתוב לצד השני של העולם (נראלי שסיפרתי לך עליה, החברה הכי טובה שלי מאוסטרליה, היא ואת כנראה האנשים היחידים שאני סומכת עליהם באמת בימינו),