3 תשובות
שואל השאלה:
^ אין לי למי
^ אין לי למי
אנונימית
שואל השאלה:
^ מרגיש לי מוזר לפרוק למישהו באינטרנט אבל תודה בכל זאת שהצעת 3>
^ מרגיש לי מוזר לפרוק למישהו באינטרנט אבל תודה בכל זאת שהצעת 3>
אנונימית
אל תנסי להכריח את עצמך. מניסיון, זה לא יעבוד. תנסי להירגע.. עם כמה שזה קשה :/
שיטה שעובדת לי זה לכתוב א מה שאני מרגישה אם אין לי למי לפרוק, הדמעות מתחילות לרדת לבד. את יכולה לנסות לראות סרט עצוב שאת יודעת שיגרום לך לבכות, שיר עצוב, וכדומה.
מצטערת אם הדברים האלו לא יעבדו או אם יצאתי לא בסדר.
אה, והכי חשוב, אני פה בשבילך
באמת!.
אה ועוד משהו. בתקופה האחרונה נהייתי מאוד אדישה למה שאני מרגישה בפנים. אני תמיד הייתי רגישה, ומרגישה סערה בתוכי והיא תמיד הייתה יוצאת החוצה, בלי שליטה, בבכי, צעקות, התקפי עצבים, התקפי חרדה.. תמיד. לא ידעתי מה קורה לי, מה לעשות עם עצמי כדי שזה ייפסק, כלום. אי הוודאות הרגה ועדיין הורגת אותי.
אבל נהייתי אדישה. אני בקושי עם התקפי חרדה כבר, לפעמים עדיין יש בודדים אבל בכלל לא באותה רמה נוראית. אני מרגישה יותר כועסת. יותר אשמה. ועדיין, קיימת אי הוודאות בתוכי. ועדיין, אני לא יודעת מה לעשות. או בכלל מה קורה.
מה שאני מנסה להגיד זה שאני מזדהה עם מה שאת כותבת. ואני מצטערת שאת מרגישה ככה כי אני, ממה שאני חוויתי, יודע. שזה נורא, זה סבל עצום. אבל זה מחשל אותנו איך שהוא (עדיין מתקשה להאמין בזה אבל יכול להיות שזה עובד, ואני נותנת לזה זמן, זה הרעיון היחיד שיש לי כרגע)
אז גם את, תני לזה זמן, אל תשמרי הכל בפנים כמו שאני עשיתי במשך שנים על גבי שנים ועכשיו הכל מתפוצץ בפנים והכל הפוך, אני בפנים והרעש בחוץ, שולט בי, ואני נשלטת, כמו שתמיד דמיינתי, אני המפלצת.
אזז .ני לזה זמן, אך בלי להכריח את עצמך לתת אותו. זה קשה לשחרר גם מזה, ואת זה, כמובן. אבל אני מאמינה בך שאת יכולה לעשות זאת. אני איתך, בין אם תרצי ובין אם תכחישי. את לא חייבת לכתוב לי, או לכתוב בכלל, תעשי מה שעוזר לך ומרגיש לך קל. אל תאמצי את עצמך, זה יכול לחרפן. תני לזה זמן, מנוחה, רוגע, ושלווה. תני לעצמך להתכונן, כי זה מתכנן את המהלך של הבכי, של הפריקה, בראשך. זה עוזר לך, לא במודע, לחזור לעמוד על הרגליים, או הפוך, עם שתי ידיים, ומחזק אותך, מחשל, כמו שאומרים. אז תני לזה זמן, כמו בסיפורים.
אני מאמינה בך.
אני איתך.
ו-פאק אני לא יודעת מה לעזאזל כתבתי עכשיו, איך לעזאזל זה קרה אוי לא
אולי זאת מתנה
שיט סטיתי מהנושא
סליחה
אהה בכל מקרה
סליחה ולילה טוב ושבוע טוב!
בהצלחה :)
שיטה שעובדת לי זה לכתוב א מה שאני מרגישה אם אין לי למי לפרוק, הדמעות מתחילות לרדת לבד. את יכולה לנסות לראות סרט עצוב שאת יודעת שיגרום לך לבכות, שיר עצוב, וכדומה.
מצטערת אם הדברים האלו לא יעבדו או אם יצאתי לא בסדר.
אה, והכי חשוב, אני פה בשבילך
באמת!.
אה ועוד משהו. בתקופה האחרונה נהייתי מאוד אדישה למה שאני מרגישה בפנים. אני תמיד הייתי רגישה, ומרגישה סערה בתוכי והיא תמיד הייתה יוצאת החוצה, בלי שליטה, בבכי, צעקות, התקפי עצבים, התקפי חרדה.. תמיד. לא ידעתי מה קורה לי, מה לעשות עם עצמי כדי שזה ייפסק, כלום. אי הוודאות הרגה ועדיין הורגת אותי.
אבל נהייתי אדישה. אני בקושי עם התקפי חרדה כבר, לפעמים עדיין יש בודדים אבל בכלל לא באותה רמה נוראית. אני מרגישה יותר כועסת. יותר אשמה. ועדיין, קיימת אי הוודאות בתוכי. ועדיין, אני לא יודעת מה לעשות. או בכלל מה קורה.
מה שאני מנסה להגיד זה שאני מזדהה עם מה שאת כותבת. ואני מצטערת שאת מרגישה ככה כי אני, ממה שאני חוויתי, יודע. שזה נורא, זה סבל עצום. אבל זה מחשל אותנו איך שהוא (עדיין מתקשה להאמין בזה אבל יכול להיות שזה עובד, ואני נותנת לזה זמן, זה הרעיון היחיד שיש לי כרגע)
אז גם את, תני לזה זמן, אל תשמרי הכל בפנים כמו שאני עשיתי במשך שנים על גבי שנים ועכשיו הכל מתפוצץ בפנים והכל הפוך, אני בפנים והרעש בחוץ, שולט בי, ואני נשלטת, כמו שתמיד דמיינתי, אני המפלצת.
אזז .ני לזה זמן, אך בלי להכריח את עצמך לתת אותו. זה קשה לשחרר גם מזה, ואת זה, כמובן. אבל אני מאמינה בך שאת יכולה לעשות זאת. אני איתך, בין אם תרצי ובין אם תכחישי. את לא חייבת לכתוב לי, או לכתוב בכלל, תעשי מה שעוזר לך ומרגיש לך קל. אל תאמצי את עצמך, זה יכול לחרפן. תני לזה זמן, מנוחה, רוגע, ושלווה. תני לעצמך להתכונן, כי זה מתכנן את המהלך של הבכי, של הפריקה, בראשך. זה עוזר לך, לא במודע, לחזור לעמוד על הרגליים, או הפוך, עם שתי ידיים, ומחזק אותך, מחשל, כמו שאומרים. אז תני לזה זמן, כמו בסיפורים.
אני מאמינה בך.
אני איתך.
ו-פאק אני לא יודעת מה לעזאזל כתבתי עכשיו, איך לעזאזל זה קרה אוי לא
אולי זאת מתנה
שיט סטיתי מהנושא
סליחה
אהה בכל מקרה
סליחה ולילה טוב ושבוע טוב!
בהצלחה :)