היי, כתבתי קטע טקסט ואשמח לשמוע את דעתכם עליו

עם חלוף-הזמן, פנייך נשכחים מזכרוני המשקף בראשי תמונות מעורפלות מן העבר, כסרט-צילום אשר תיעד רגעים ישנים ויקרים מכל הבלתי ניתנים לשחזור; ובתמונות ניצב לו מבטך הריק, כמבנה ישן הננטש לפני כזמן-רב; והוא מציף כל חלק בגופי בתחושת כובד משתקת, המבשרת על כמות הזמן הארוכה אשר עברה מן הפעם האחרונה בה דרכינו הצטלבו זו בזו.

מפעם-לפעם, דמותך חוזרת ומופיעה בחלומותיי המאפשרים לי לחזור לעבר הרחוק. אך כאשר מדברת, קולה החלש הינו בלתי ניתן לזיהוי, ואף מסב לי תחושת עצב מכאיבה וחשוכה, בשונה מן החומה אשר נהג הוא לבנות סביבנו בעבר כאשר שקענו בשיחה עמוקה לאור-הירח, שדאג לכסותנו בשמיכה נעימה וחמימה; ומילותייך אף נהגו להוסיף הן לחוזק והן להגנת החומה, אשר הצטיירה בראשי כחומת אבן יציבה ואף בלתי ניתנת להריסה.

העברתי את הלילות האחרונים בכתיבת מכתב, אשר מטרתו הינה להביע את געגועיי לנכוחותך שהייתה יקרה לי מפז. היה אמור הוא למצוא דרכו אלייך, אך דמעותיי עיוותו את מילותיי הכבדות הנכתבו ברעד-ידיים, אשר גרם להן להמרח על דף הנייר בסרבול. כעת, משמעותן אינה ניתנת להבנה, כסערת הרגשות הפתאומית אשר צנחה עליי כמטר-כבד, ונוכחותה משרה עליי חוסר-וודאות משתק.

עם בואו מבשר-הטובות של הבוקר וקרני זריחת השמש החמימות, חזרו להן המילים להסתתר במגירת שולחן-הכתיבה המאובקת שלי, אשר מכירה את מעמקי לבי טוב מכל; וכך נותרת לך להעלם בזיכרוני עם מעבר העונות, עד אשר קולו של צחוקך המנחם והמרגיע הפך לשקט, אשר נוכחותו אף מורגשת עד כדי כאב; ובפעם האחרונה ביותר בה ביקרת בחלומי, היית לא יותר מאשר צל חסר קיום ואף חסר כל משמעות אשר-תהיה, וזרועו הינה היא מנופפת לכיווני לשלום, המרמז על פרידה-נצחית.