תשובה אחת

עשהאל הצעיר היה כיתר בני-צרויה, חמום, יהיר וקשה כדברי דוד על אחיו: "... והאנשים האלה בני צרויה, חמום, יהיר וקשה כדברי דוד על אחיו: "... והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני..." (שמ"ב ג, 39). גם "... ועשהאל קל ברגליו, כאחד הצבים אשר בשדה" (שמ"ב ב, 18). גרם לו – כנראה – לחשוב שאבנר המבוגר ממנו מאוד, לא יוכל לעמוד מולו ברדיפה שהוא ירדוף אחריו.

אך עשהאל לא לקח בחשבון שחייל ותיק ומנוסה, יכול להיות יריב מסוכן למרות גילו. אבנר הכיר את בני צרויה והוא הבחין ברודף, שזה עשהאל הצעיר והיהיר. כדי לא לפגוע בכבודו, הוא הציע לו שייטה ימינה או שמאלה, וימשיך במרוצה, וזה ייראה כאילו לשם כיוון את ריצתו, כי אחרת הוא יפגע בו. אך כאמור בן צרויה זה, לא שעה לדברי אבנר והמשיך ברדיפתו. אז פונה שוב אבנר אליו, ושואל אותו לצורך זיהוי "ויפן אבנר אחריו, ויאמר האתה זה עשהאל (?) ויאמר אנכי" (שמ"ב ב, 20), והוא אומר לו אל תרדפני ואל תרצה להלחם בי. "... למה אבכה ארצה, ואיך אשא פני, אל יואב אחיך" (שמ"ב כ, 22). אך אבנר השיג את ההפך בהזכרת שמו של יואב. הוא הוא אבנר, כיוון לטוב, אך עשהאל נעלב, כמו אמר לו, אתה כבר לא מהווה בעייה, עם אחיך תהיה לי הבעייה, וזה כמובן הגביר את קנאתו של עשהאל. גם הצעתו של אבנר שעשהאל יקח את חליצתו של אחד מנערי אבנר, שהרי הנרדפים הם אנשי אשבעל וזאת, כדי לא לשוב ריקם – לא נתקבלה. אבנר כלוחם ותיק היה צריך לעצור בריצה ולהסתובב כדי להפנות פניו אל עשהאל. אולם הוא רק סובב את ראשו אחורה כדי שיוכל לכוון את החנית כלפי גופו של עשהאל, אבנר האט את ריצתו ועצר, בעוד עשהאל ממשיך בריצתו, (כי הרודף שומר כל הזמן על קשר-עין עם הנרדף, ולא שם ליבו אל החנית המכוונת אליו נמוך יותר).

כאשר עמד אבנר, היה עשהאל בשיא התאוצה ולא הספיק לעצור גם אם הבחין כבר בחנית, אז "... ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש, ותצא החנית מאחריו..." (שמ"ב ב, 23). למעשה עשהאל תקע לעצמו את החנית, כאשר אבנר רק מכוון ומחזיק בה.