איך מחנכים ילד בן שנתיים וחצי שנהנה להציק לילדים אחרים להרביץ, להפחיד, לנשוך, "לדרוס" עם הבימבה. להפסיק עם ההתנהגות הזו?

קודם כל חובה מעכשיו לחנך אותו שלא יתנהג ככה. אם מעכשיו הוא מתנהג ככה אז כשהוא יגדל זה יהיה חמור יותר.
צריך להעניש אותו בהתאם - ולא לוותר! עד שהוא ילמד!
ח ו ב ה להתמיד.
מקווה שעזרתי

היי. רק לקרב אותו, במילה, בחיבוק, במתנה, רק ככה אפשר לחנך, ואז אם הוא יבין כל מה שמסבירים לו. בהצלחה לך ושנה טובה.

מה אפשר חוץ מלהגיד לא ולהיות כועס? אם הוא כבר מבין מה את אומרים לו. אפשר לומר לו מראש שאם ככה וככה אבא או אמא מאוד יכעסו. אך בסופו של דבר ילד הוא ילד.

להעניש! ילדים מנסים אותנו ואם לא נגיב כמו שתריך ונחתוך ונעמיד אותו במקום אז זה ילך ויחמיר.
לקחת את הבימבה ולומר שוב ושוב שמי שלא יודע ליסוע כמו שצריך ולהתנהג כמו שצריך אז הוא לא יסע בבימבה וחבל, ולא לוותר גם כשמרחמים וזה פשוט לא להיכנע להראות לו עקביות והוא יבין לבד שזה לא כדאי ויפסיק אבל זה לא קורה בבת אחת זה תהליך

תתקשר לקול ברמה יש שם עכשיו ממש שידור חי עם חיים ולדר הוא מבין בזה

היי
ילדים זה ילדים
גיל שנתיים זה ההתחלה של העצמאות אחרי שלומדים ללכת
זה הגיל שהם מתחילים לפרוץ גבולות כדי ללמוד אותם
זה בסדר גמור וטוב שזה כך. זה נורמלי לחלוטין ואפילו מצביע על בריאות נפשית.
לא צריך להעניש. לא לצעוק ולא להתרגש מזה.
ככל שהמבוגר מתרגש יותר זה יותר "מדליק" את הילד.
מה שצריך לעשות זה בצורה הכי אדישה וקולית שאפשר
לחזור ולשים את הגבול בצורה ברורה בלי הנחות ובלי דיבורים מיותרים
" להרביץ זה פוגע באחרים ובך" "להיות חבר זה טוב"
ילד עד גיל 5 לא שומע את המילה "לא" המוח שלנו לא מעבד שלילי
לדוגמה אם אומר לכם " אל תדמיינו את " אחמדיניג'אד "
מה אתם מדמיינים?
"אל תחשבו על השיער של ג'סטין ביבר" על מה אתם חושבים?
מה לדעתכם יקרה לילד בן שנתיים שתגידו לו " אל תנשך".. מה הוא מדמיין...
הבנתם?
צריך לתת פקודות חיוביות. "איזה כיף לשחק ולהנות ביחד"
בהצלחה!

גיל שנתיים זה גיל מוקדם מידי מכדי לייצר יצרים. התנהגות כזו בדך כלל נובעת ממקום אחר לגמרי, לרוב ביחס שמקבלים מהמבוגרים. חוסר בתשומת לב בשיגרה ואז יתרה של תשומת לב כשנעשה משהו רע, אז ההסקת מסקנות הפשוטה של ילד בן שנתיים עובדת כך, שהתנהגות כזו משיגה תשומת לב, שלילית או חיובית. הדרך המומלצת היא ליצור היפוך, לתת הרבה תשומת לב, שבחים ופירגון על התנהגות טובה, להעיר על התנהגות שלילית אבל לא לתת לה הרבה מקום ויחס.
למשל כשהוא דורס עם הבימבה, להחרים את הבימבה, להעיר על ההתנהגות וללכת.
ולנסות למצוא בכח כל פיפס של התנהגות טובה לציון ושבחים.

במקום להפעיל כוח ולהסתכן יש עיצה יותר פשוטה

לקחת את הילד ולהראות לו ילדים שנפגעים בגינה או ברחוב והם בוכים מכאב הילדים מאוד מזדהים עם כאב של בכי בל נשכח שזה רגש דומיננטי אצל האדם כבר מתקופת היותו התינוק הילד יראה מה התוצאות של הכאב במשקפיים שלו (במרכאות) אז זה יתן לו רגע חושבים כאשר הוא ירגיש כשהוא פוגע באחרים אז למעשה הוא גורם לתוצאה שהוא הזדהה עימה (אמפטיה) בעבר...

מילת המפתח: הזדהות כאשר נגרום לידל להזדהות עם אחרים אז בעקיפין הרווחנו הזדהות שלו עם התוצאות הללו

אני לא מסכים בדרך כלל עם הכוח וההשלכות שכתבו פה עם כל המילים היפות (ואכן כתבתם אותן יפות..) מסיבה פשוטה הוא הכללים והמגבלות דווקא מביאים לילד הרבה צ'ומי לשבור את המילה או את הכלל למה? משתי סיבות ראשית הילד אוהב להראות שהוא גדול עם כל מה שהוא שנית הוא מזהה את זה כנקודה חשובה של המחנך או ההורה ואז הוא מראה שהוא יכול לה ועוד משהו שאסור להתעלם ממנו רגשית שום אדם לא אוהב הגבלות בפרט ילד שהשלב התודעתי שלו להשלכות מוגבל מטבע הדברים עקב גילו אל נשכח כי התינוק בוכה כשהוא יוצא מרחם אימו למה? כי הוא קולט שעד עכשיו הוא היה בצינוק (תסלחו לי אימהות יקרות אני אתכם אבל גם איתו אתם המעטפת המטריה החמה והתומכת הוא העיקר הוא משוש ליבכם) והוא רואה את העולם הגדול ואומר: "איך עברתי את זה?", לכן הוא בגלל שהוא לא בעל כושר דיבור מבטא את הצעקה הזאת בבכי..

תחשבו על זה שאתה מפעיל כוח אתה משדר לילד שכל ולא רגש הוא שונא אותך ואפילו לוקח את זה כאתגר לשבור אותך ועוד משהו חלשוב אל תתכחשו לנוגדנים של האדם ששוחר חופש הם נמצאים בהיסטריה כאשר אתם שמים גבולות בצורה כוחנית...

יש לי עוד טיפ מדהים קחו ספר שהתוכן שלו על הזדהות עם הכאב של הזולת רצוי עם ציורים יפים ואם ניתן מעולם החי עוד יותר טוב (הילדים מזדהים מאוד עם דמויות החיות ומושפעים מהם לחיוב או לשלילה) או אפילו סרט ברעיון (עם כי שאני אוחז יותר מספר הסיבה - הספר מקשר בין יחסי ההורה לילד ועוד הוא מפתח את שכלו אינטלקטואלית בפרט כאשר אתם מעודדים אותו לשאול שאלות אז אתם מרוויחים שהעשרתם גם את אוצר המילים שלו ואת התיאוריה שלו) תשתדלו להרחיב את הצד שכנגד הנפגע את ההשלכות (בגלל שפגעו בו: הוא לא יכל ללכת לגן, הוא לא יכל ללכת לשחק בארגז חול, הוא היה עצוב, אין כמו המילים הפשוטות) ואז הילד למעשה בשלב הבא כבר יענה לכם את התשובות או אפילו ישאל את השאלות או ילך הלאה מה שנקרא ויקדים את המאוחר.

הטכניקה הזאת הרווחתם את הכל ועוד משהו חשוב כל הורה שמפעיל כוח לא רגוע מן הצד שלו בתוך תוכו אני יודע שהנשים יותר יזדהו איתי בקטע הזה קשה ללכת נגד האינסטניקטיים האימהיים ובכלל לכן גם אתם תרווחיו הקלה לעצמיכם ותהיו שלמים עם הצעד שעשיתם.

אני מסיים בסיפור מעניין אנקדוטה שקשורה לרעיון שהצגתי ומבהירה את הקו המנחה עם חינוך ובכלל מבהירה את הפורמולה, הנוסחה לרכוש ידידים והשפעה בחיים בבקשה הנה היא לפניכם:

כאשר שאלו את הפסיכולוג האמריקאי הנודע קרל רוג'רס (1987-1902): "מהי אמפטיה?",

תשובתו הייתה:

"בפינת החי שבפאתי הקיבוץ חי לו חמור. יום אחד הוא נעלם והילדים לא מצאו אותו. פתאום הופיע קיבוצניק ולצידו - החמור.

שאלו אותו: 'היכן מצאת את החמור?' ו'כיצד ידעת היכן לחפשו?'

ענה להם האיש: 'עצרתי רגע וחשבתי: לו הייתי חמור להיכן הייתי הולך?'... ".

במילים אחרות כנסו לראש של השני ולא פחות מכן תנו לו להיכנס לראש של המסר שלכם (בצורה חוויתית) והשגתם: "אינטלינגנציה רגשית" במיטבה.

מקווה שעזרתי!

אנחנו מראות של הסביבה שלנו.

בתשע מתוך עשר מקרים, הוא למד את זה מסביבתו הקרובה (בית, משפחה).

לשנות -רק אותו- כשבסביבה הכל נשאר זהה, זה עוול. זו התעללות.

מישהו / הם בסביבתו הוא אלים ודורסני ואולי אף כלפי הילד.

הגורם אינו בילד. הילד והתנהלותו הם רק הסימפטום.

זה לא יפה לדחוף מישהו ללא הרף, ולכעוס על שנפל, ולאסור עליו ליפול, ואז גם להגיד לו: חמודי, אתה חייב להפסיק ליפול.. וכ"ו וכ"ו..