ההורים שלכם מדברים איתכם על המצב הנפשי שלכם?

לא

לא

לא

לא

לא

לפעמים אמא שלי שואלת אבל לא מתעמקת בפרטים

לא

לא

לא

שואל השאלה:
אז אם אין לכם אף אחד לדבר איתו על זה,
מה אתם עושים?

אני הולכת לפסיכולוגית, זה סביר^

פורקת כאן (האשטאג חסרת יכולות חברתיות)

כן

אין לי עם מי
במקיסמום עם הכרית וכבר היא הנכנסה לדיכאון בגללי
אין לי חברים
#בדד

ברור














ש
















לא
איזה חיה בסרט אני

שואל השאלה:
אז איך מתמודדים עם החיים?

אוגרים הכל בבטן עד להתקף.

כן לפעמים שואלים מה איתי איך אני מרגישה, אבל אני תמיד משקרת שהכל טוב אז יאפ

שואל השאלה:
דיי אתם גורמים לרצות להתייאש
ולהכנס לדיכאון

לא
ואני לא הולכת לפסיכולוגית כי זה מאוד יקר
איך מתמודדים? בוכים, כועסים, מתוסכלים
אם יש משהו שממש ככה יושב על הלב ואי אפשר להחזיק אז פורקים להורים או לחברים (נגיד בחטיבה הייתי פורקת ליועצת)
אבל עדיין, מבאס כי אני בטוחה שיש לי בעיות שיכלו להיפתר עם עזרה וההורים וזה לא תמיד מבינים
עריכה: רק אומרת, אני מתה על ההורים שלי זה נשמע קצת הורדתי מהם בתגובה הזאת

לפעמים

אמא שלי מנסה אבל אני מתחמקת

לי אין יועצת בבית הספר :')
אז אין לי למי לפרוק
ההורים שלי אפילו לא מתעניינים
שאני חצי אדומה מבכי
עינים נפולות שקיות בעיינים

לא

אבא שלי לא, זה לא ממש מעניין אותו, הוא לא לוקח ברצינות שום דבר
אמא שלי בעבר ניסתה לדבר איתי, הפסיקה ולאחרונה חזרה לזה.

בכל מקרה אם אתה צריך לדבר אם מישהו אני פה בשבילך 3>

לא

לפעמים לגבי דברים ספציפיים אבל כעיקרון אני מספיק חזקה מנטלית ויודעת להתמודד