קטע כתיבה שכתבתי לפני שנתיים אשמח שתביעו את דעתכם על הטקסט:)

בס''ד
אני מרגיש חסר אונים, אני נאבק מול לחץ בלתי פוסק על הלב שלי 24/7 רק נאבק,
זה נהיה כבר מתיש, זו מלחמה בלתי פוסקת שלא מנצחים בה זו מלחמה חד צדדית שרק אתה נפגע אין לך יכולת להחזיר כאב בחזרה, לאט לאט אני מרגיש את הלב שלי נשרף אך נשאר שלם, כמו הסנה הבוער שהתגלה הקב''ה למשה רבינו, ניסיתי לגשת לבעיה ולהגיד לי מה שעל ליבי אבל זו לא התייחסה וב''הינף יד'' פשוט פסלה את הסיכוי ניסיתי דרכים אחרות כגון להתרחק מהבעיה, אבל הלב... הלב פשוט נשאר כמו מגנט לבעיה, כואב לי, הנשמה שלי זועקת הצילו, אבל הלב בשלו, לא מתייחס לרגשות שלי ממשיך להלך כמו עיוור וכסיל ועדיין מאמין שהבעיה תבין אותי ואולי תנסה להיענות לרגשות שלי.
אני הרוס, אני גמור.
אין לי איפה לשפוך את זה אין לי מי לשתף רק את המחשב שהוא לא יחזיר לך תשובות ולא יטכס לך עצה.
הכאב הוא עצום וכך כל יום הולך וגדל, אחרי שסיפרתי לבעיה מה שקורה לי בלב, היחס התרופף, היא מנסה לפתח שיחה ואני מנסה לבטל להיחלץ רק לא להיות קרוב לבעיה, לפעמים נוצרת שתיקה מביכה, וזה הורס אותי כשאני רואה את הבעיה יחד עם אחרים אני מקנא למוות, לא רוצה קשר עם הבעיה לעולם, פשוט להכיר בעיה שכן תבין את הרגשות שלי ומבעיה תהפוך למשהו נכון אבל הלב לא מרפה וזה מעצבן ומכאיב.
הלוואי והייתה תרופה לכאב העצום, משהו שיכבה את האש, שיתן לי מרגוע אך הפתרון הוא אחד ויחיד ואותו אין להשיג