היי, כתבתי שיר קצר על חצי השנה שעברה מאז שהחטופים נחטפו

אז כתבתי את זה די מהר, בחיפזון אפשר לומר, אז יכול להיות שיהיו קטעים קצת פחות אפויים, בכל מקרה אני בעיקר רוצה להפיץ את זה כי אני חושבת שזה יכול לתת מקום לרגשות שונים של אנשים, מכל בחינה. קיצר, אני פשוט רוצה לדעת אם זה גרם לכם להרגיש משהו, ואם הזדהתם עם התוכן.


לפעמים הלילה מגיע מוקדם מדי
הוא מגיע בשקט, ואז ברעש גדול
הוא הגיע אליי, ואלייך
הוא הגיע לילדים הקטנים שמתחבאים מתחת לשמיכות דקות של קיץ

וכשהשמש הגיחה למחרת
זכיתי לראות את השחר
זכיתי לנשום את החופש
זכיתי לכאוב בשביל אחרים
ולמרות שכיסיתי את האוזניים
שמעתי צרחות

שבוע חלף, והוא עדיין שם
חודש הסתיים, והיא עוד לא בבית
שלושה חודשים
חצי שנה
חצי שנה עברה
וכלום לא השתנה.
ועץ הזית מכוסה ענפים של שלום
שאיש לא קוטף

הם שרפו את העץ

ולפעמים, בלילה, אני עדיין שומעת צרחות
של משפחות שבוכות
של אמהות ריקות
של אהבות נשכחות
של תינוק
תינוק

אני רואה אותם
ילדים קטנים
נשמות מוכות
מכוסות צלקות
שרק מחכים
שמסתכלים למעלה
ותוהים
מתי יגיע היום
שבו יוכלו לשוב, ולרוץ הביתה