מצאתי משהו שכתבתי לפני כמה שנים אשמח שתגידו מה דעתכם (קצת ארוך)

מקום נחמד, מקום שמציל, משם לא תצאי.
הגעת לסיכוי האחרון, טוב שם אז למה מרגיש שהמקום הוא אסון?

בית אמיתי סוף סוף, בית חם, אפשרות לתקן את המקום הנמוך ממנו התחלת, בתמורה? החופש והעצמאות שלך, נתק מהעולם, נתק מכל מה ומי שבעולם, את או פה אם מה שיש לך או בחוץ לבד בלי אף אחד.

עצמאות מלאה מאז ומתמיד מהזיכרון הראשון ובכל שלב בחיים, עכשיו אפס שליטה על הדברים הכי קטנים וגדולים בין אם זה אוכל שינה או איך תחיי תחיים

מעבר דרמטי שלא מרגיש ששווה את זה, נחיתה קשה אחרי תקופה קשה במיוחד, רגע אתם לא פה בשביל לעזור בכלל?, אז איך זה שאני מרגישה שרק נהייה לי יותר לבד

באתי כי היה לי רע, מה ההיגיון שגם אצלכם לא טוב.

זה בערך מה שמרגיש כל אחד עד גיל 18 שבחר להילחם אחרי סבל ממושך במקום שאמור להיות הכי שם בשבילו {הבית}.

הוא בסוף קיבל את מה שכיאלו רצה: לצאת משם למקום שבאמת יהיה לו בית . למה כיאלו רצה?
בואו תגידו אתם אם הייתם רוצים ללכת לפנימייה סגורה שמנתקת אותכם מעולם,
או לבית לנוער בסיכון, שאם עד עכשיו לא הגעתם לרמה של התמכרות לסמים, שם תגיעו, ואם כבר כן הייתם בזה, אז יופי עכשיו תוכלו לחזור לזה בשקט ולמות ממנת יתר ב"מקום בטוח" ואם לא זה אז לפחות תוכלו לשקוע בדיכאון על החיים שלכם, יחד עם כמה עשרות של נערים ונערות שלכל אחד עוד מאות אם לא אלפי מאות סיפורים מזעזים כמו שלך, בחיים הקצרים ומלאי ה"חוויות" שספגו בבית, ברחוב ואצל אנשים שלא תראו בסיוטים הכי גרועים שלכם.
בית מלא בשקט אם כולם פשוט גמורים ממה שקרה להם בחיים או בית מלא ברעש כי לכולם יש בעיות בין אם זה התקפים, כי המצב הוא כבר פוסט טראומה ובין אם זה לקום לא פעם ולא פעמיים בלילה כי הגוף כבר לא מסוגל לישון שינה רצופה מהפחד שהיה ברחוב, מהזיכרונות הקשיים ומהמצב הפיזי המדורדר שמגיעים אליו.

המשך בתגובה...