האם שעמום הוא המניע שהכי השפיע מאחורי ההתקדמות בפילוסופיה?

אולי

אפשר לומר, ברגע שבן אדם עסוק מאוד אין לו פנאי להתפלסף, לעומת מישהו משועמם שיש לו את האפשרות לעשות זאת

כשיש שקט ומאוד משעמם וזה רק אתה והמוח שלך, המוח מתחיל לנבור בתוך עצמו כדי לחפש דברים שיעסיקו אותך עד שמשהו ישבור את השקט הזה וכדי לגרום לך להמשיך להרגיש שאתה קיים, אני חושב שככה נולדה הפילוסופיה

כן
שעמום קיומי
המוח שלנו מפותח הרבה יותר מסתם לחיות כמו שאר החיות

כן, אבל לא בהכרח שיעמום מאולץ של חוסר תעסוקה, אלא שיעמום במובן שהפעולות השגרתיות של חיי היום יום מתחילים לאבד משמעות, ואז האדם מתפנה לחשוב על מהות הדברים במקום לפעול על אוטומט

שעמום הוא הרבה פעמים הגורם שבכלל נקום ונעשה משהו אחרת היינו לא עושים כלום או היינו עושים הרבה פחות
אבל כן אפשר להגיד ששעמום אבל שעמום לבד לא היה מחזיק את זה אז הייתי מוסיפה גם סקרנות התעניינות הרצון למצוא ולגלות תשובות לחפש הסברים ולא להיות בקלות מסופק מהסברים שלא בדקו או חקרו אותם מספיק
גם מדי פעם מין אכזבה ותסכול מהמציאות השאלות של האם יש משהו מעבר האם יש משמעות לחיים או למשל אם מישהו איבד מישהו שיקר לו אז עולות השאלות של האם יש עולם הבא בכלל למה אני עוד פה
ואז הם לא היו מסופקים מהתשובות שהדת סיפקה להם ויצאו לחקירה ומחשבה עמוקה

שואל השאלה:
כן, אני יודע
אני רק חושב ששעמום הוא הגורם שהכי הניע אותנו מכל הרגשות שלנו

אם זה היה רק שעמום אבל בלי סקרנות לא חושבת שזה היה מחזיק או מגיע לרמה שזה התפתח אליו כיום

כן.