13 תשובות
אין משמעות אבל אתה אמור לתת משמעות לעולם וזה יותר טוב מעולם עם משמעות מובנת
שואל השאלה:
^^^ אם נניח שיש עולם בו התודעה שלנו לא קיימת, האם אז גם התפיסה של "תצ'יפס בשקית" הייתה נחשבת לדבר בעל משמעות? או שלמעשה, כל המשמעות נובעת מהיכולת שלנו לפרש ולהבין את הדברים?
המשמעות היא רק תוצאה של המוח שלנו, או שהדברים עצמם, גם אם אנחנו לא שם כדי להבחין בהם, מחזיקים בתוכם את המשמעות שלהם?
^^^ אם נניח שיש עולם בו התודעה שלנו לא קיימת, האם אז גם התפיסה של "תצ'יפס בשקית" הייתה נחשבת לדבר בעל משמעות? או שלמעשה, כל המשמעות נובעת מהיכולת שלנו לפרש ולהבין את הדברים?
המשמעות היא רק תוצאה של המוח שלנו, או שהדברים עצמם, גם אם אנחנו לא שם כדי להבחין בהם, מחזיקים בתוכם את המשמעות שלהם?
משמעות זה אתה נותן, אבל אתה יכול להגיד שיש משמעות בעולם
שואל השאלה:
^^^^ :
אני מבין מה את אומרת, אבל אני לא לגמרי מסכים. את אומרת שלכל מעשה יש משמעות, אבל שכל אחד מפרש את המשמעות אחרת וזה בעיניי קצת בעייתי. כי אם כל אחד מפרש מעשה בצורה שונה, אז מה בעצם המשמעות האמיתית שלו? היא לא יכולה גם להיות וגם לא להיות באותו הזמן.
הדוגמה שנתת עם האמא והילד ממחישה את זה טוב את אומרת שאני אחשוב שהיא האשמה ומישהו אחר יחשוב שזה הילד. אבל המעשה עצמו הצעקה קרה. יש לו סיבה אמיתית, יש הקשר מסוים, וזה לא משתנה לפי איך שאנחנו מרגישים לגביו. הפרשנות שלנו אולי שונה, אבל זה לא הופך את המעשה עצמו לדבר אחר.
מה שאני מנסה להגיד זה ש*יש* משמעות אובייקטיבית למעשים גם אם אנחנו לא תמיד מצליחים לראות אותה. אם הכול היה רק תלוי בפרשנות, אז לא היינו יכולים להבחין בין טוב לרע, בין נכון לשגוי. בסוף, העולם לא מסתובב רק לפי איך שאנחנו בוחרים להסתכל עליו יש בו דברים שהם נכונים גם אם לא נוח לנו להודות בהם.
^^^^ :
אני מבין מה את אומרת, אבל אני לא לגמרי מסכים. את אומרת שלכל מעשה יש משמעות, אבל שכל אחד מפרש את המשמעות אחרת וזה בעיניי קצת בעייתי. כי אם כל אחד מפרש מעשה בצורה שונה, אז מה בעצם המשמעות האמיתית שלו? היא לא יכולה גם להיות וגם לא להיות באותו הזמן.
הדוגמה שנתת עם האמא והילד ממחישה את זה טוב את אומרת שאני אחשוב שהיא האשמה ומישהו אחר יחשוב שזה הילד. אבל המעשה עצמו הצעקה קרה. יש לו סיבה אמיתית, יש הקשר מסוים, וזה לא משתנה לפי איך שאנחנו מרגישים לגביו. הפרשנות שלנו אולי שונה, אבל זה לא הופך את המעשה עצמו לדבר אחר.
מה שאני מנסה להגיד זה ש*יש* משמעות אובייקטיבית למעשים גם אם אנחנו לא תמיד מצליחים לראות אותה. אם הכול היה רק תלוי בפרשנות, אז לא היינו יכולים להבחין בין טוב לרע, בין נכון לשגוי. בסוף, העולם לא מסתובב רק לפי איך שאנחנו בוחרים להסתכל עליו יש בו דברים שהם נכונים גם אם לא נוח לנו להודות בהם.
שואל השאלה:
זה מה chat אמר
זה מה chat אמר
שואל השאלה:
בדיוק
בדיוק
אני אישית חושב שהתודעה של האדם היא זו שיוצרת את הסדר והחשיבות בעולם כמובן שבהכוונת ה', אך לאו דווקא באופן אקראי, אלא באופן מכוון אך בלא מודע, כמעין שרשרת של פעולות שמובילה אותנו לתוצאה מסוימת דרך סימנים מובהקים שאנחנו עצמנו השארנו בחסותו של האל שהוביל אותנו לדרך הטובה ביותר.
שואל השאלה:
האידיאליזם טוען שהתודעה שלנו מעצבת את המציאות, בעוד האובייקטיביות מדגישה קיום מציאותי נפרד מהתודעה. עם זאת, כל תפיסה, גם האובייקטיבית לכאורה, מתווכת דרך החושים והתודעה שלנו, ולכן תמיד קיימת מידה של סובייקטיביות. כך, האובייקטיביות אינה חפה לחלוטין מהשפעת התודעה האנושית, והן סובייקטיביות ואובייקטיביות משולבות זו בזו.
האידיאליזם טוען שהתודעה שלנו מעצבת את המציאות, בעוד האובייקטיביות מדגישה קיום מציאותי נפרד מהתודעה. עם זאת, כל תפיסה, גם האובייקטיבית לכאורה, מתווכת דרך החושים והתודעה שלנו, ולכן תמיד קיימת מידה של סובייקטיביות. כך, האובייקטיביות אינה חפה לחלוטין מהשפעת התודעה האנושית, והן סובייקטיביות ואובייקטיביות משולבות זו בזו.
שואל השאלה:
הטענה שמאחורי האידיאליזם היא שאובייקט נחשב לאובייקט רק אם סובייקט מכיר בו. עם זאת, זו גישה שמובילה לבעיות משמעותיות. ראשית, אם כל אובייקט דורש הכרה של סובייקט, כיצד כל זה מתיישב עם הימצאות אובייקטים שלא מוכרים או לא נתפסים על ידי אף סובייקט, כמו חפצים במעמקי האוקיינוס או כוכבים רחוקים? שנית, אם כל אובייקט תלוי בהכרה סובייקטיבית, כיצד ניתן לדבר על אובייקטיביות על מציאות שנמצאת מחוץ לתודעתנו האישית? גישה כזו למעשה שוללת את האפשרות לקיום אובייקטים אובייקטיביים, דבר שמוביל אותנו להקשות על הקשר בין סובייקט לאובייקט, ושואל האם אפשר בכלל לקבוע אם יש משהו שנמצא "מחוץ" לתודעה שלנו
הטענה שמאחורי האידיאליזם היא שאובייקט נחשב לאובייקט רק אם סובייקט מכיר בו. עם זאת, זו גישה שמובילה לבעיות משמעותיות. ראשית, אם כל אובייקט דורש הכרה של סובייקט, כיצד כל זה מתיישב עם הימצאות אובייקטים שלא מוכרים או לא נתפסים על ידי אף סובייקט, כמו חפצים במעמקי האוקיינוס או כוכבים רחוקים? שנית, אם כל אובייקט תלוי בהכרה סובייקטיבית, כיצד ניתן לדבר על אובייקטיביות על מציאות שנמצאת מחוץ לתודעתנו האישית? גישה כזו למעשה שוללת את האפשרות לקיום אובייקטים אובייקטיביים, דבר שמוביל אותנו להקשות על הקשר בין סובייקט לאובייקט, ושואל האם אפשר בכלל לקבוע אם יש משהו שנמצא "מחוץ" לתודעה שלנו
שואל השאלה:
הטענה שהצגת אומרת שהאובייקטים, גם אם לא נמצאו עדיין, יכולים להיות נתונים לחוקיות אובייקטיבית, כל עוד הם במסגרת של ניסיון אפשרי. ובאופן הזה, לא נראית בעיה בין אובייקטים שלא נתקלים בהם לבין האידיאליזם, כי כל מה שמחוץ לניסיון הוא חסר מהות.
הבעיה בגישה הזו היא שבמקום לטעון על קיום אובייקטים בתודעה או במציאות החיצונית, היא חותמת את מציאותם של אובייקטים בתוך גבולות ניסיון סובייקטיבי בלבד. אם כל אובייקט חייב להיות נתון לניסיון כדי להיות נחשב ככזה, אז למעשה כל מה שלא ניתן לניסיון גם אם יש לו קיום מחוץ לתודעה שלנו פשוט לא קיים. אם ניקח לדוגמה את האוקיינוסים העמוקות או את הכוכבים הרחוקים לפי גישה זו, הם לא נחשבים אובייקטים אם אין לנו גישה ישירה אליהם או אם לא נוכל למדוד אותם בצורה מוחלטת.
בנוסף, אם המהות הפנימית של כל דבר נותרת מחוץ להכרה שלנו אז כל המציאות שהיא מעבר לניסיון האנושי היא חסרת משמעות או קיום. הטענה הזו מתקשה להסביר כיצד אובייקטים יכולים להיות בעלי קיום עצמאי אם הם לא תלויים בניסיון או תודעה אנושית, ומביאה את הפילוסופיה האידיאליסטית לתוך בעיית מעגל לוגי הקיום של אובייקטים תלוי בתודעה שמכירה בהם, אך זו עשויה להיות תודעה מוגבלת ולא מקיפה.
הטענה שהצגת אומרת שהאובייקטים, גם אם לא נמצאו עדיין, יכולים להיות נתונים לחוקיות אובייקטיבית, כל עוד הם במסגרת של ניסיון אפשרי. ובאופן הזה, לא נראית בעיה בין אובייקטים שלא נתקלים בהם לבין האידיאליזם, כי כל מה שמחוץ לניסיון הוא חסר מהות.
הבעיה בגישה הזו היא שבמקום לטעון על קיום אובייקטים בתודעה או במציאות החיצונית, היא חותמת את מציאותם של אובייקטים בתוך גבולות ניסיון סובייקטיבי בלבד. אם כל אובייקט חייב להיות נתון לניסיון כדי להיות נחשב ככזה, אז למעשה כל מה שלא ניתן לניסיון גם אם יש לו קיום מחוץ לתודעה שלנו פשוט לא קיים. אם ניקח לדוגמה את האוקיינוסים העמוקות או את הכוכבים הרחוקים לפי גישה זו, הם לא נחשבים אובייקטים אם אין לנו גישה ישירה אליהם או אם לא נוכל למדוד אותם בצורה מוחלטת.
בנוסף, אם המהות הפנימית של כל דבר נותרת מחוץ להכרה שלנו אז כל המציאות שהיא מעבר לניסיון האנושי היא חסרת משמעות או קיום. הטענה הזו מתקשה להסביר כיצד אובייקטים יכולים להיות בעלי קיום עצמאי אם הם לא תלויים בניסיון או תודעה אנושית, ומביאה את הפילוסופיה האידיאליסטית לתוך בעיית מעגל לוגי הקיום של אובייקטים תלוי בתודעה שמכירה בהם, אך זו עשויה להיות תודעה מוגבלת ולא מקיפה.
שואל השאלה:
הטענה שלך מציגה את העמדה של האידיאליזם הקאנטיאני ומציעה, למעשה, שהמציאות החיצונית קיימת באופן עצמאי גם אם לא הגענו אליה בניסיון, ושמהות האובייקטים נותרת נכונה באופן אובייקטיבי, גם אם לא נוכל להכיר בה באופן אמפירי בעתיד. אך יש כאן מספר בעיות פילוסופיות שיכולות להפריך את הגישה הזו.
ראשית, ההנחה לפיה אובייקטים שלא נגיע אליהם בניסיון אינם שוללים את קיומם אינה פותרת את השאלה האם יש להם קיום עצמאי מחוץ להכרה שלנו. אם אובייקט קיים רק אם הוא ניתן להכרה על ידי סובייקט (במרחב ובזמן), אז מהותו תלוית בהכרה שלנו. אם אין לנו גישה אליהם, איך נוכל לדעת אם הם באמת קיימים כפי שהם? עצם העובדה שלא הצלחנו להכיר בהם נותנת לנו כלים רק להנחות אודותיהם, ולא לקביעת קיום אובייקטיבי. במילים אחרות, אנחנו נשארים בתיאוריה של "האפשרי", ולא של "הנכון", מפני שאין לנו כלים אמפיריים לאמת את קיומם.
שנית, הבעיה טמונה בשאלה מה קורה כאשר יש אובייקטים שמוכרים אך לא ניתנים למדידה אובייקטיבית או חוקים טבעיים שיכולים לחול עליהם. לדוגמה, אובייקטים כמו חפצים במעמקי הים או מחוץ לגבולות הזמן והמרחב הידועים לנו, האם ניתן באמת להחיל עליהם את כללים אובייקטיביים אם כל מה שאנחנו יכולים לדעת עליהם הוא תיאורטי בלבד?
הטענה שלך מתעלמת גם מהאפשרות שהתודעה האנושית מוגבלת, וייתכן שהיא לא יכולה לתפוס או להבין את כל היקף המציאות. אם כל דבר שאנחנו יודעים עליו נדרש לעבור דרך מסננת של זמן ומרחב, ייתכן שהמהות האמיתית של דברים חומקת מאיתנו לעד, וכך כל ניסיון להבין את המציאות הופך לחלקי בלבד.
הטענה שלך מציגה את העמדה של האידיאליזם הקאנטיאני ומציעה, למעשה, שהמציאות החיצונית קיימת באופן עצמאי גם אם לא הגענו אליה בניסיון, ושמהות האובייקטים נותרת נכונה באופן אובייקטיבי, גם אם לא נוכל להכיר בה באופן אמפירי בעתיד. אך יש כאן מספר בעיות פילוסופיות שיכולות להפריך את הגישה הזו.
ראשית, ההנחה לפיה אובייקטים שלא נגיע אליהם בניסיון אינם שוללים את קיומם אינה פותרת את השאלה האם יש להם קיום עצמאי מחוץ להכרה שלנו. אם אובייקט קיים רק אם הוא ניתן להכרה על ידי סובייקט (במרחב ובזמן), אז מהותו תלוית בהכרה שלנו. אם אין לנו גישה אליהם, איך נוכל לדעת אם הם באמת קיימים כפי שהם? עצם העובדה שלא הצלחנו להכיר בהם נותנת לנו כלים רק להנחות אודותיהם, ולא לקביעת קיום אובייקטיבי. במילים אחרות, אנחנו נשארים בתיאוריה של "האפשרי", ולא של "הנכון", מפני שאין לנו כלים אמפיריים לאמת את קיומם.
שנית, הבעיה טמונה בשאלה מה קורה כאשר יש אובייקטים שמוכרים אך לא ניתנים למדידה אובייקטיבית או חוקים טבעיים שיכולים לחול עליהם. לדוגמה, אובייקטים כמו חפצים במעמקי הים או מחוץ לגבולות הזמן והמרחב הידועים לנו, האם ניתן באמת להחיל עליהם את כללים אובייקטיביים אם כל מה שאנחנו יכולים לדעת עליהם הוא תיאורטי בלבד?
הטענה שלך מתעלמת גם מהאפשרות שהתודעה האנושית מוגבלת, וייתכן שהיא לא יכולה לתפוס או להבין את כל היקף המציאות. אם כל דבר שאנחנו יודעים עליו נדרש לעבור דרך מסננת של זמן ומרחב, ייתכן שהמהות האמיתית של דברים חומקת מאיתנו לעד, וכך כל ניסיון להבין את המציאות הופך לחלקי בלבד.
שואל השאלה:
זו טענה עשירה ומדויקת מאוד, אך עדיין ניתנת לערעור פילוסופי מהותי. נניח לרגע את מושג "הדבר כשהוא לעצמו", וניגש להפריך את מבנה ההנחה עצמו, תוך שמירה על כבוד לעומק שלה:
נאמר שהזמן והמרחב הם *צורות הסתכלות* שלנו, ולא ישויות או תכונות של הדברים מצד עצמם. אך בדיוק כאן נולדת הבעיה: אם הזמן והמרחב הם כלי תודעה, אזי כל מה שאנו חווים כתופעה בין אם זה "זהב", או אובייקט בעמקי הים הוא מעוצב מראש לפי מגבלות ההסתכלות שלנו, ולא לפי מה שהדבר "הוא באמת". לכן, הטענה שלך ש"אובייקטים קיימים גם אם לא נתפסו, כי אילו היינו תופסים אותם הם היו נתפסים במרחב ובזמן" בעצם מניחה שהמציאות האובייקטיבית ניתנת לחשיבה רק מתוך תנאי הסובייקט.
אבל זה מכתיב את המציאות החיצונית מראש על פי המנגנון שלנו, וזה כבר לא *אובייקטיביות* אלא השלכה סובייקטיבית. אתה טוען שהאובייקט "היה קיים גם קודם" אך באותה נשימה מודה שאין דרך להחיל זמן על מה שלא נמסר בתודעה. אם כך, המושג "היה קיים קודם" מאבד כל תוכן ממשי. אתה אומר שהשאלה אינה רלוונטית אך בכך בעצם אתה מוותר על היכולת לדבר על קיום עצמאי מחוץ לתודעה.
לגבי "האפשרי", אתה צודק במישור הקאנטיאני: החוקים האובייקטיביים חלים *על כל מה שנמצא בגדר ניסיון אפשרי*. אבל כאן בדיוק עומדת ההפרכה: אם דבר נשאר אפשרי לנצח, ולא מתקיים בו ניסיון בפועל איך נדע שהוא "אובייקט"? הוא לעולם לא עובר מהתחום האפריורי לתחום של ידע. אם כך, המושג "אובייקט" כאן תלוי לא רק בצורות ההסתכלות של הסובייקט, אלא במימוש מעשי שלהן. כלומר, הקיום *האפשרי בלבד* איננו אלא פיקציה מעין צל של אובייקט שלא הופיע, ובמובן זה אין לו מעמד ממשי.
וביחס ל"דבר כשהוא לעצמו" נכון, קאנט טוען שאיננו יכולים לדעת את המהות הפנימית, אלא רק את התופעות. אבל דווקא בגלל זה, אי אפשר לעגן שום ודאות באובייקט כשלעצמו. אם כל מה שיש לנו הוא תופעות, וכל תופעה תלויה במבנה ההכרה, אז השיח על "קיום" במובנו החזק כלומר מציאות אובייקטיבית בלתי תלויה פשוט קורס לתוך מבנה פנימי סובייקטיבי.
לכן, המסקנה: האידיאליזם הקאנטיאני יוצר מבנה שבו כל מציאות היא פרי עיצוב של התודעה, ודווקא מתוך ההקפדה על תנאי ההכרה (זמן, מרחב, קטגוריות), הוא מגביל כל אפשרות לטענה אובייקטיבית אמיתית על קיום, ובפרט על קיום שלא נמסר לנו בתודעה בפועל. כלומר, הוא שולל את האובייקטיביות שהוא מנסה להציל.
זו טענה עשירה ומדויקת מאוד, אך עדיין ניתנת לערעור פילוסופי מהותי. נניח לרגע את מושג "הדבר כשהוא לעצמו", וניגש להפריך את מבנה ההנחה עצמו, תוך שמירה על כבוד לעומק שלה:
נאמר שהזמן והמרחב הם *צורות הסתכלות* שלנו, ולא ישויות או תכונות של הדברים מצד עצמם. אך בדיוק כאן נולדת הבעיה: אם הזמן והמרחב הם כלי תודעה, אזי כל מה שאנו חווים כתופעה בין אם זה "זהב", או אובייקט בעמקי הים הוא מעוצב מראש לפי מגבלות ההסתכלות שלנו, ולא לפי מה שהדבר "הוא באמת". לכן, הטענה שלך ש"אובייקטים קיימים גם אם לא נתפסו, כי אילו היינו תופסים אותם הם היו נתפסים במרחב ובזמן" בעצם מניחה שהמציאות האובייקטיבית ניתנת לחשיבה רק מתוך תנאי הסובייקט.
אבל זה מכתיב את המציאות החיצונית מראש על פי המנגנון שלנו, וזה כבר לא *אובייקטיביות* אלא השלכה סובייקטיבית. אתה טוען שהאובייקט "היה קיים גם קודם" אך באותה נשימה מודה שאין דרך להחיל זמן על מה שלא נמסר בתודעה. אם כך, המושג "היה קיים קודם" מאבד כל תוכן ממשי. אתה אומר שהשאלה אינה רלוונטית אך בכך בעצם אתה מוותר על היכולת לדבר על קיום עצמאי מחוץ לתודעה.
לגבי "האפשרי", אתה צודק במישור הקאנטיאני: החוקים האובייקטיביים חלים *על כל מה שנמצא בגדר ניסיון אפשרי*. אבל כאן בדיוק עומדת ההפרכה: אם דבר נשאר אפשרי לנצח, ולא מתקיים בו ניסיון בפועל איך נדע שהוא "אובייקט"? הוא לעולם לא עובר מהתחום האפריורי לתחום של ידע. אם כך, המושג "אובייקט" כאן תלוי לא רק בצורות ההסתכלות של הסובייקט, אלא במימוש מעשי שלהן. כלומר, הקיום *האפשרי בלבד* איננו אלא פיקציה מעין צל של אובייקט שלא הופיע, ובמובן זה אין לו מעמד ממשי.
וביחס ל"דבר כשהוא לעצמו" נכון, קאנט טוען שאיננו יכולים לדעת את המהות הפנימית, אלא רק את התופעות. אבל דווקא בגלל זה, אי אפשר לעגן שום ודאות באובייקט כשלעצמו. אם כל מה שיש לנו הוא תופעות, וכל תופעה תלויה במבנה ההכרה, אז השיח על "קיום" במובנו החזק כלומר מציאות אובייקטיבית בלתי תלויה פשוט קורס לתוך מבנה פנימי סובייקטיבי.
לכן, המסקנה: האידיאליזם הקאנטיאני יוצר מבנה שבו כל מציאות היא פרי עיצוב של התודעה, ודווקא מתוך ההקפדה על תנאי ההכרה (זמן, מרחב, קטגוריות), הוא מגביל כל אפשרות לטענה אובייקטיבית אמיתית על קיום, ובפרט על קיום שלא נמסר לנו בתודעה בפועל. כלומר, הוא שולל את האובייקטיביות שהוא מנסה להציל.
שואל השאלה:
תשובה מרשימה מאוד, ורהוטה, אין ספק. ובכל זאת, יש נקודת תורפה עקרונית שמאפשרת לערער עליה באופן פילוסופי.
ראשית, אתה כותב שהאידיאליזם הקאנטיאני נאמן לאובייקטיביות כי הוא מכיר במגבלות התבונה, אך פה בדיוק הפיתול: הוא נאמן לאובייקטיביות מסוג מסוים בלבד זו שתלויה באדם. זה לא "אובייקטיבי" במשמעות האינטואיטיבית של המילה (משהו שקיים ללא תלות בהכרה), אלא מערכת פנימית סגורה של יחסי סובייקט-תופעה. לכן, כשאתה טוען שהאידיאליזם שומר על האובייקטיביות אתה בעצם מרוקן את המונח מתוכנו הקלאסי.
אם כל ידיעה שלנו כרוכה 'בלוגיקה של ההכרה בלבד כלומר בזמן, מרחב וקטגוריות הרי שאין הבדל מהותי בין מה שקיים לבין מה שההכרה שלנו מסוגלת לתפוס. משמע, לא רק שאין לנו גישה למה שמעבר - אין גם אפשרות להבחין אם בכלל יש דבר כזה. במילים אחרות: אם אין גישה לדבר כשהוא לעצמו, אין טעם לדבר עליו כלל וזה כבר מעלה ספק בשאלה האם בכלל ניתן לדבר על "ממשות" או "קיום" באופן חיובי.
הטיעון הקאנטיאני גורס, כאמור, שהתודעה אינה יכולה להכיר דבר מחוץ לתחום התופעה. אבל בכך הוא גוזר שכל "קיום" או "אובייקט" שנדמה לנו שהוא חיצוני הוא כבר לא חיצוני באמת, אלא תוצר של האפריורי שבתודעתנו. זהו מצב של כלא תודעתי: אין מציאות חיצונית, אלא רק הדימוי שלה, שמובנה במוחנו. זה אולי עקבי, אבל האם זה עדיין "אובייקטיבי"? קשה לטעון שכן במובן מספק.
ואם נחזור לנקודה המהותית: אתה צודק שטענה נגד האידיאליזם צריכה להיזהר מלאתגר את גבולות ההכרה באופן שרירותי. אך כאן הביקורת דווקא מתוחכמת יותר: הבעיה איננה בזה שהאידיאליזם לא יודע, אלא בזה שהוא קובע מראש מה ניתן לדעת, ובכך מכתיב מראש את כל גבולות המציאות. זה לא תיאור של המציאות אלא תנאי של הסובייקט שהופך למערכת סגורה.
במילים פשוטות: אם כל אובייקט נדרש לבוא בניסיון כדי להיחשב, אז המושג "אובייקטיביות" הפך למונח שמציין את גבולות ההכרה האנושית ולא את מהות הדבר כשהוא לעצמו. וזה בדיוק ההבדל בין *פנומנולוגיה* לבין *ממשות*.
ולכן גם אם טענתך מדויקת בתוך המערכת הקאנטיאנית היא לא עונה לשאלה החיצונית לה: האם אנחנו יודעים משהו על מציאות אובייקטיבית, או רק על מבנה ההכרה שלנו. ועל זה האידיאליזם, בסופו של דבר, עוקף את השאלה במקום לענות עליה.
תשובה מרשימה מאוד, ורהוטה, אין ספק. ובכל זאת, יש נקודת תורפה עקרונית שמאפשרת לערער עליה באופן פילוסופי.
ראשית, אתה כותב שהאידיאליזם הקאנטיאני נאמן לאובייקטיביות כי הוא מכיר במגבלות התבונה, אך פה בדיוק הפיתול: הוא נאמן לאובייקטיביות מסוג מסוים בלבד זו שתלויה באדם. זה לא "אובייקטיבי" במשמעות האינטואיטיבית של המילה (משהו שקיים ללא תלות בהכרה), אלא מערכת פנימית סגורה של יחסי סובייקט-תופעה. לכן, כשאתה טוען שהאידיאליזם שומר על האובייקטיביות אתה בעצם מרוקן את המונח מתוכנו הקלאסי.
אם כל ידיעה שלנו כרוכה 'בלוגיקה של ההכרה בלבד כלומר בזמן, מרחב וקטגוריות הרי שאין הבדל מהותי בין מה שקיים לבין מה שההכרה שלנו מסוגלת לתפוס. משמע, לא רק שאין לנו גישה למה שמעבר - אין גם אפשרות להבחין אם בכלל יש דבר כזה. במילים אחרות: אם אין גישה לדבר כשהוא לעצמו, אין טעם לדבר עליו כלל וזה כבר מעלה ספק בשאלה האם בכלל ניתן לדבר על "ממשות" או "קיום" באופן חיובי.
הטיעון הקאנטיאני גורס, כאמור, שהתודעה אינה יכולה להכיר דבר מחוץ לתחום התופעה. אבל בכך הוא גוזר שכל "קיום" או "אובייקט" שנדמה לנו שהוא חיצוני הוא כבר לא חיצוני באמת, אלא תוצר של האפריורי שבתודעתנו. זהו מצב של כלא תודעתי: אין מציאות חיצונית, אלא רק הדימוי שלה, שמובנה במוחנו. זה אולי עקבי, אבל האם זה עדיין "אובייקטיבי"? קשה לטעון שכן במובן מספק.
ואם נחזור לנקודה המהותית: אתה צודק שטענה נגד האידיאליזם צריכה להיזהר מלאתגר את גבולות ההכרה באופן שרירותי. אך כאן הביקורת דווקא מתוחכמת יותר: הבעיה איננה בזה שהאידיאליזם לא יודע, אלא בזה שהוא קובע מראש מה ניתן לדעת, ובכך מכתיב מראש את כל גבולות המציאות. זה לא תיאור של המציאות אלא תנאי של הסובייקט שהופך למערכת סגורה.
במילים פשוטות: אם כל אובייקט נדרש לבוא בניסיון כדי להיחשב, אז המושג "אובייקטיביות" הפך למונח שמציין את גבולות ההכרה האנושית ולא את מהות הדבר כשהוא לעצמו. וזה בדיוק ההבדל בין *פנומנולוגיה* לבין *ממשות*.
ולכן גם אם טענתך מדויקת בתוך המערכת הקאנטיאנית היא לא עונה לשאלה החיצונית לה: האם אנחנו יודעים משהו על מציאות אובייקטיבית, או רק על מבנה ההכרה שלנו. ועל זה האידיאליזם, בסופו של דבר, עוקף את השאלה במקום לענות עליה.